יש משהו טוב בלבד

יש טוב בלהיות לבד.
זה לא הכל שחור ובודד, לא הכל צבוע בגוונים של מרירות.
בנאדם לומד להתמודד עם הרבה, בעיקר להכיל.
כי כשאתה לבד, אתה לומד להכיל בעיקר את עצמך. וזה לא אומר שאתה מכיר את האדם הזה שמסתכל עליך במראה, לא מחייב שאתה בכלל מבין את היצור המסורבל הזה, אבל אתה חי אותו.
אתה חי אותו בידיעה שיש אותו, ויש אותך. ואתם לא בהכרח אותו הדבר, מחילה מכל הסובלים מהפרעות אישיות כאלה ואחרות.
כי האדם שבמראה הוא אחד שמצפה מעצמו ומכל העולם לדברים, חי מתוך מטרה.
ואתה, אתה חי את חיי היומיום ומשתדל לעבור 24 שעות בחתיכה אחת, ואם אפשר, להיות שמח תוך כדי.
וזה מה שבעצם הופך את האדם שבמראה לכזה שקשה להסתכל לו בעיניים.
איך אנחנו אמורים לחיות בשלום עם עצמנו ולהרגיש בסדר כשהוא מצפה מאיתנו להרים וגבעות ואנחנו לגמרי בסדר עם לבלות יום במיטה?
איך מיישבים את הדיסוננס הזה?
נושמים עמוק. אוספים את עצמנו. הולכים למראה ומסבירים לבבואה המתנשאת הזאת שהכל טוב ויפה עם השאיפות והמטרות שהיא מציבה, אבל יש חיים על הקרקע מחוץ לזכוכית שהיא תקועה בה.
והחיים האלה כל כך דינמיים שלפעמים אפשר לקבל סחרחורת.
זה תקין לקום וליפול, זה בסדר להתחרט וזה בסדר לנסות, ואין בחירות לא נכונות למרות שיש כאלה שממש היינו מעדיפים לוותר עליהן.
נושמים לרווחה ומסתכלים לעצמנו בלבן של העיניים, כולם דפוקים, אצל כל אחד זה קצת אחרת, אבל לכולם יש את הדמות במראה, וכולנו צריכים לשלוח אותה לאלף עזאזל.