סדרו של עולם

אבא אפילו לא מבין מה יש לו... הדיאליזה שהוא עובר שלוש פעמים בשבוע גומרת אותו לאט אבל בטוח, מידי שבועיים וחצי הוא חוטף זיהום במקום כלשהו בגופו,מתאשפז ליומיים שלושה, שב הביתה בקושי נושם, סובל מסחרחורת, בגלל שלחץ הדם שלו כל כך נמוך, שאני לא יודעת איך הוא מצליח כל פעם מחדש להתרומם על רגליו, לסבול מתעוקות נשימה חוזרות ונשנות ולהתלונן "אני לא מבין מדוע הגוף שלי מגיב ככה"...? היו ימים בתחילת הטיפול בדיאליזה שהיינו יוצאים לטייל ברחוב סוקולוב, מביטים על הבריות, הוא מביט כלפי בעיניו השקועות, חיוך ניצת בקצות שפתיו, נראה מאושר שאני מבקרת בביתם יותר… באותם ימים לא כל כך רחוקים,ישבנו לנוח בספסל בשדרה, לפתע זיהיתי על פניו סימני ייאוש והיסוס, איתותים קטנים שנראו לי כמו ספקות, חוֹכֵך אם לשוחח על בריאותו, על הרגשתו, שאל שאלות שמן הסתם לא היו לי, בתו, תשובות עליהם… קימט את מצחו, נקישת שיניו התותבות, החזרתן למקומן עם לשונו, הביעה בעיני את לֵאוּתוֹ ממצב בריאותה הלקויה של אמא, גם חוסר החלטיות, בתכניותיו העתידיות ומעורפלות, עיקשותו לרדת לחניה של הבית "לעשות סיבוב עם המכונית". הסחבקיות שלו עוררה בנו ילדיו השתאות עד כדי גיחוך, בן שמונים ואחת ולא מוכן לוותר על "הצעצוע"... "גופו הולך ונחלש מהדיאליזה שהוא עובר, תאבונו פוחת,ישבתי לאכול בחברת הורי,אימא בכסא הגלגלים נוטלת לאט את מזונה לפיה, אינה מדברת, מאושרת שהיא בכסא הגלגלים, כבר אינה צריכה להתאמץ להזיז את רגליה. אבא אכסן במגרת המקרר חצי כריך עם טונה שלא יכול לסיים בבית החולים בזמן הדיאליזה,מחמם אותו במיקרוגל, חותך את הכריך בסכין ומזלג, בתשישות רבה, בין חיתוך ללעיסה מתנשם בכבדות, מנגב בגב ידו את פרורי הכריך שנאספו מסביב שפתיו, כמעט ואינו מדבר. טעם מר של החמצה נסתמן ודבק בי, משהו שאני מתחילה ולא יודעת כיצד הוא יגמר, הקרבה היותר מדי לוחצת, התלות שאבא מפתח בשלושת ילדיו... הצמא הציק לי, פתחתי את המקרר. חשכו עיני, על גבי המדפים במקרר שאריות של לחם שישבו עליו סימני עובש, שאריות תפוחי עץ בריקבון מתקדם, צלוחיות עם שאריות של מזון כלשהו שמן הסתם נאכל ואת השאריות לא היה בכוחם לסיים,לקחתי וזרקתי את המזון הקלוקל מהמקרר, לא היו בי כוחות ורצון להעיר להורי על מידת חסכנותם פן לא יישאר להם מחר... הם חיים זה ששים שנה בתחושה שחורבנם האישי עדיין לא הסתיים, שיש לחסוך במזון, אולי מחר לא יהיה?... על אבא היה מורגש סוג של מטמין ומחביא שאנו ילדיו לעולם לא הבנו את פשר התנהגותו, לא יכולתי להוכיח אותו נוכח אורח חיים שבעיננו נפסד, אך דפוס חיים זה להורי, כמו מורשת מֶחווה לסדרו של עולם.