שירים

צללים ואבנים

ימים כמתווה משי נמשכים

אל האור והיפה, אוחזים

בזרועותיהם החסונות

את דמותי מצטנעת

באלף פינות, ולא מוותרת

על שום פסיפס צבעוני

של בראשית .

נוסעת אל הנגב

אל ראשית ימיי

אל ילדותי שאהבתי

בזקיפות קומה ובחן.

חרציות מבשרות בואי

אל האדמה ממנה צמחתי

שהקשיחה דמותי הרכה

בסדקיה וביובש הניכר בה.

ואהבתי אותה כאהבת הוריי,

נמשכת בין צללים ובין אבנים.


תגובות

גלי צבי-ויס / נוסעת אל הנגב / 16/04/2018 14:35
שמאי ארמן / את חוזרת לנוף ילדותך.נ / 16/04/2018 19:48
עליזה ארמן זאבי / אוסנת יקרה !נוגעת בראש / 16/04/2018 21:49
גליה אזולאי / את נוסעת אל הנגב אל רא� / 17/04/2018 01:30
עידית אורדן / נוסעת אל השורשים, אל ה� / 17/04/2018 18:05