לא יאומן.

לא יאומן.

מאת זיגי בר-אור

 זה הגיע בדואר,

מכתב רגיל ולא רשום.

הסתכלתי מאחור למעטפה

השם לא מוכר לי

אבל לפחות כתובת מלאה כן.

בבית ישבתי ואמצתי ראשי

מי זה ומה לי לאדם הזה.

פתחתי וקראתי והנה:

שלום זיגפריד.

תיארת לי שתשבור ראשך

בניסיון להבין מי הכותב,

ובכדי לחסוך מזמנך

ולפתח ניסיונות לפתרון

מי אני ומה לי שכתבתי לך

אני מזמין אותך לביתי

והכל יהיה מובן.

הנה מס. הטלפון שלי .......

ונתאם מועד שנוח לשנינו.

בברכה, ארתור

תחילה קצת חששתי שזו מתיחה

או איזה דבר שלילי,

אבל לא, הלב אמר לי, לך.

כבר למחרת התקשרתי

וענה לי גבר שהציג עצמו

בשם ארתור גולשמיט

ומקום מגורו בזכרון יעקב.

הוא לא הסכים בטלפון

לספר פרטים מה לו ולי.

קבענו שניפגש בבית קפה

בחדרה ביום ד' בשעה 11

הוא יחזיק בידו עיתון הארץ

כדי שאזהה אותו בקלות.

(הפגישה התקיימה ב-2015 )

במועד שקבענו ראיתיו

ובידו היה עיתון הארץ,

גבר נאה בערך בגילי.

התישבתי מולו כולי סקרן

והמלצרית כבר הביאה קפה.

הסתכלנו אחד על השני

אולם אני לא הכרתי אותו,

הוא פתח מיד עם הסבר

מה לי ולו ומה הביא אותו

לפנות אלי לפגישה הזאת.

ו

 וכך ארתור החל לספר לי:

עליתי לישראל ב-1967

מברלין ששם גרו גם הוריי

כילד נוצרי בתקופת המלחמה

ראיתי מה בני עמי עשו

במיוחד ליהודים שגרו בעיר

והדבר הזה ליווה את מוחי

כל השנים ולא הרפה מראשי.

חיפשתי דרך כדי לכפר

על מעשה נבזי שעשיתי אישית

כילד שכן שגר בדירה לידך.

במדים של ההיטלר יוגנט(הנוער הנאצי)

הלשנתי למפקדי ששמו הרמן

על שבשכנות דירתנו גרים יהודים.

כעבור שבוע הגיעו אליכם

ולקחו את אביך על משאית,

אמרו שזה לעבודה אבל...

ידעתי שזה לאיזה מחנה

שמשם לא חזר עוד אף אחד.

התבגרתי וכעבור כמה שנים

החלטתי שאני נוסע לישראל

עליה שמעתי דברים מדהימים

ומנסיעת טיול והכרת האנשים

החלטתי להישאר ולחיות כאן,

התגיירתי לפני שנים רבות

ושמי כיום אבנר זהבי

התחתנתי עם בת קיבוץ

וגידלנו 3 ילדים חמודים

שהגדול ביניהם קצין בצה"ל.

את שמך זכרתי (בערך)

ואיתרתי אותך באמצאות

הלשכה לחיפוש "קרובים"

של פליטי השואה מגרמניה

כי מצפוני דרש זאת בתוקף

והנה אני יושב מולך ברעדה

כדי לבקש את סליחתך

על המעשה הנורא שעשיתי,

וחיי לא יהיו שלמים בלעדי

שאביע את רגשותיי כלפיך

ואשמע את המילה: סלחתי.

לסלוח לא יכולתי, אז שתקתי,

הוא קם מכיסאו וחיבק אותי

ושנינו הרטבנו הלחי בדמעה.