כרזות

כרזות מול הפנים

עיניים מנצנצות, כאב או שמחה

הכל נספר, הכל נספג

מחלחל עמוק ונשאר בתודעה

ואתה נתקע עם השאלה, מה אם הדבר שמחזיק אותך

הוא גם הדבר שמרסק אותך בכל פעם מחדש

מי קובע את הכללים, מי קובע מי את הזמנים

זה תמיד חוזר אל תחושת הכאבים

איך אתה יכול להזדקן בכבוד

אם בכל פעם כשמרימים את המסך

אתה לובש שוב את חליפת הילדות

ומשחק את אותו משחק ברמת דיוק של מאה אחוז

כן, כרזות מול הפנים

מספרות סיפור מוכר, נטול רחמים

כל השדים מתפרצים ומחכים שמשהו יקרה

תמיד מחכים שמשהו יקרה

אם זה הסוף

אז שזה יהיה הסוף

שהמציאות לא תבלבל את עצמה עם משחקי מילים

ושלא תציב מראה מול הפנים עם כרזה "אלה החיים"

מה שמחזיק אותך, זה גם שמרסק אותך

אין אפשרות אחרת, אין סיכוי למשהו שונה

אלה כללי המשחק

מישהו קבע אותם, אל תנסה לערער עליהם

אם זה הסוף

אז שזה יהיה הסוף

לא פיסה במסע אל הנפש, ניסיון למתוח את הגבולות

אל תבלבל את הסוף עם ההתחלה, אתה כבר לא שם