ממתינים ///

ממתינים ///

האם אנו ממתינים? סביר להניח שכן.

מהיום שהפכנו לברי דעת, ואם לדייק, מהיום שבו הפכנו לתבוניים, אנו ממתינים.

ההבנה שדברים ייקרו, שמשהו יתהפך, ישתבש, יתרחש היא נר לרגלי תת-תודעתנו. הנס המיוחל  שבוא יבוא, אותו הדבר שישחרר אותנו מעול, מכבלים. יסיר את עלטת המסתורין העוטפת אותנו תמיד. מתחושת ההישרדות הקיומית, קושיות הנצח, תכלית ההכלה ומה לא.

ההמתנה אינה בהכרח נתחמת בגבולות של זמן, גודל, מרחב, היגיון. ההמתנה בעיקרה משולה בהכרח לאמונה. ההכרה המשחררת שמשהו ביקום סביבנו חכם מאתנו. משהו השולט בכאוס חסר הגבולות סביב. משהו המסוגל לשנע את הטבע הנוראי לטובתנו. גאולה, אם תרצו. אותה אמונה נטולת היגיון, סייגים, חוקים. כזו הבוראת יקומים, נצחים ושררת אלוה. קרי, האמונה שמישהו, משהו, שגדול מאתנו מושל בדברים, מושך בחוטים, חורץ גורלות. בעיקר את שלנו.

דבר אחד הוא מעל כל ספק, הפחד הנוראי שלנו מהחידלון. הוא הבסיס המהותי להמתנה נטולת היגיון. אותו חידלון שאיננו מקצים לו כמעט ולא כלום בהלך חיינו. על משקל: הנורא מכל לא יקרה לנו. משהו יקרה. יהיה בסדר.

לראיה, כל אמירה שלנו בסגנון, "יהיה טוב", "הכל יסתדר", "בעזרת השם" היא חזרה אינסופית ומוצהרת על "אני ממתין!". קרי, אני מחזיק אצבעות לעצמי שבסוף, סוף סוף, אחייה לנצח, לא אמות, אתעשר, אתגבר על הכל, הללויה.

להגיד שכותב שורות אלו ממתין למשהו זו הגזמה. אני לא ממתין לכלום. אולי לאיזה מטוס פרטי. יאכטה גדולה. הון עתק, זכיה ב"אוסקר", "פרס המשורר המתמיד", "פרס הבעל המושלם", אושר תמידי וחיי נצח, זהו.

.