הנער והזקנה

יצאתי מבית הספר באיחור מכוון. היה חם והחולצה נדבקה לי לגב. רצועות הילקוט הכאיבו לכתפיי, אבל התרכזתי רק בנעליים הישנות שלי, שנעו על המדרכה כמו תאומים עם עניבות משרוכים. הלכתי בדרך עוקפת, דרך הגבעה. גן השעשועים לשמאלי; שני ילדים צווחים זה על זה בזמן שאימם מנדנדת אותם. קול הנדנדות עשה לי צמרמורת, כמו צוויחה של סכין על שולחן ברזל.

     עמדתי לחצות את הכביש לכיוון תחנת האוטובוס, אז ראיתי אותו. אותם. גידי ישב צמוד למור (למרות שהיא שנתיים מעלינו, הוא גבוה ממנה בראש. יש לו ראש מלא תלתלים ועור של הרפתקן). הברכיים שלהם נגעו זה בזה, ואז האצבעות, ואז השפתיים.

     שנינו דיברנו פעם שנים עד כמה אנחנו מאוהבים בה. כתבנו לה מכתב משותף (עם חתימה ססגונית ודיוקן כפול, מביך במקצת), חיברנו עליה שירים ואפילו צילמנו אותה יום אחד בחשאי, מבין השיחים.

     ועכשיו הוא איתה, ואיתי כבר לא. חזי צרב מבושה ומקנאה. הזין שלי היה נוקשה כמו אבן. הכנסתי לו אגרוף אחד מהיר, שיירגע. ואז עוד אחד, ועוד אחד. אחיו הגדול של תמיר מהמכולת, שחלף על ידי, נעץ בי מבט משתאה אבל לא אמר כלום.

    עכשיו מיהרתי הביתה בראש רכון, לפני שיבחינו בי. ניסיתי לדחוק את המחשבה, איך זה יכול היה להיות אילו הייתי שם אני ולא הוא. אם הייתי מרגיש את טעם המסטיק שלה בפה שלי.

     נכנסתי הביתה ושעטתי לחדר, משליך את התיק לרצפה, כתמיד.

    "איתי? זה אתה? כמה פעמים אמרתי לך לא לטרוק את הדלת!"

     הטלוויזיה שאגה מהסלון. כינורות מייללים של אופרת סבון. אמא קיפלה כביסה ועישנה במקביל.

     "איתי, תענה לי, אינעל רבאק!"

     היא קמה והופיעה בפתח חדרי, ידיה על מותניה, סיגריה משתלשלת מפיה כמתאבד שעומד לקפוץ. "הבאת לי חלב וביצים? לא הבאת, נכון?"

     לא.

     "לך תביא עכשיו, הבנת? עוף תביא! אדיוט אחד."

     יצאתי. לא התכוונתי ללכת אבל לא רציתי להישאר בבית, עם ריח הסיגריות שלה.    לקחתי את האופניים שלי, אבל לא התחשק לי לרכוב. אז הרפיתי מהם ודרדרתי אותם במורד הרחוב, עד שהתרסקו בעמודי הבטון הירוקים שתחמו את המדרגות. אף אחד לא שם לב  אליי – כולם היו בבית, מתחת למזגן, ותינוקות צורחים להם בנשמה. ברחתי.

     עברה שעה. לא רציתי לחזור הביתה. שתמשיך לחכות. שתתפוצץ, הכלבה. הלכתי ליד פסי הרכבת ושידלתי חתול רזה להתקרב אליי בחיקויי "מיאו". ליטפתי אותו והוא החל לגרגר. כרכתי את זנבו סביב כף ידי ומשכתי בכוח, עד שיילל בכאב ושרט אותי בקרסול. עזבתי אותו והוא נמלט. איזה מזל בשבילו שהוא לא יכול לבכות. בשמיים לא היה דבר מלבד סילון של מטוס שעבר מזמן.

     רק עכשיו שמתי לב שאני ליד הבית של מלכיאלה המשוגעת. בדרך כלל היא צועקת מבפנים, "עזריאל, איפה אתה?" אפילו שהוא מת מזמן. הבית שלה הוא חורבה. בחצר לא צומח כלום חוץ מאבנים וג'וקים. לא שמעתי אותה. השער היה חלוד ופתוח. אולי היא ישנה, או שירדה לפסי הרכבת, כמו שהיא עושה מדי פעם, השד יודע למה.

     לא ראיתי אור בחלון. דפקתי בדלת. שום תשובה. פתחתי אותה לאט וחמקתי פנימה. היה שם ריח של ערק וחומץ. הבטתי סביב בסקרנות. הקירות היו מלאים במלכיאלה צעירה – עם שני ילדים קטנים וגבר גבוה ומשופם. מפה כיסתה שולחן צנוע, ולידה מקרר מיושן בצבע חאקי. פתחתי אותו, להוט למצוא מים קרים.

     "מי זה שם?" הקול הקפיץ אותי מעורי.

     קול אסלה מודחת. קפאתי. מלכיאלה יצאה מהשירותים לפני שהספקתי לברוח. עמדתי במקום כמו אדיוט, מחפש מילים.

     היא עמדה מולי, חביבה ומטושטשת להפליא. על ראשה מטפחת ולגופה שמלה מהוהה כשמיכת בית חולים. בידה החזיקה את הספר "חוכמת המלך שלמה" שזכרתי שקראתי כילד. אהבתי בו במיוחד את הסיפור על אשמדאי שמתחזה למלך ומשליך אותו לארץ זרה ורחוקה.

     "הנה הגעת! מה לקח לך כל כך הרבה זמן, יא עיני?"

     שתקתי, לא מבין.

     "שב יא רוחי, שב. לקח לך שנים. חיכיתי לך. תיכף אני אכין לך קפה. שב."

     משכתי לי כיסא באצבעות קהות. היא ניגשה למטבח ושפתה קומקום על האש. הבטתי בה מכניסה לסיר כף גדושה קפה. "זכרת להביא ביצים מהתרנגולת?"

     טלטלתי את ראשי לשלילה, נבוך.

     "אין דבר יא רוחי, תלך אחר כך. העיקר שיש לך ביצים, אה?" היא צחקה. כעבור כמה דקות היה הקפה מוכן. היא מזגה לי לספל קטן ובזקה מעליו חוואיג'. זה היה מר אבל חזק.

     "חכה אני אביא עוגיות, מה זה קפה בלי עוגיות." העוגיות שהביאה היו מלוחות וקשות אבל טעימות, מהסוג שאמא מעולם לא הכינה. היא ליטפה את ראשי.

     "כל יום אני מחכה לך, יא עיני. הולכת לרכבת וחוזרת. היא צופרת -  ואתה לא שם. המלחמה כבר נגמרה, מה הלכת ולא חזרת? מצאת נערה אחרת? מי תבשל לך כמוני?"

     אכלתי ולגמתי שוב מהקפה. עיניה היו כחולות להפליא בפניה השחומות והמחורצות.

     היא טרחה סביבי, מיישרת את הכסא, מותחת את המפה, ממלמלת מזמור עתיק. הערב ירד. היא המשיכה ודיברה על אנשים ומקומות שלא הכרתי, על מלחמות ומקלטים וסליקים. על אנשים שהתפוגגו, סופות חול שקברו משפחות ואלבומים עם חיוכים שקפאו לעד. הייתי עייף ושבע. רציתי להישאר.

     "אתה עייף יא עוזרי. בוא נלך למיטה."

     קמתי והנחתי את הכלים בכיור.

     "לא חשוב, עזוב הכלים, נשטוף מחר."

     היא אחזה במותניי בכוח, כאילו רצתה לוודא שאני אמיתי. "כולם אמרו שאתה מת, ולא! לא האמנתי. ידעתי שתחזור אליי."

     היא לקחה אותי לחדר השינה שלה. גיששנו את דרכנו בחושך. היה שם ריח של בשמים וזיעה. היא הניחה אותי על המיטה ופשטה ממני את בגדיי. נשכבתי על הגב, והיא השתרעה לצידי, נאנחת עמוקות. היא הניחה יד על צווארי, מחייכת בפה כמעט נטול שיניים. היא הייתה חמה כאילו שאבה ממני את נעוריי.

     "עכשיו אני אישן טוב שאתה כאן." ועצמה את עיניה.

     חשבתי שאשאר ער, אבל נרדמתי עד מהרה. חלמתי שאני גבר גבוה עם שפם דק ושחור. הלכתי ברחובות שנראו כמו השכונה שלי, אבל כל הבתים זהים והעצים דיממו ירוקת. מלכיאלה צעירה הלכה ברחוב, ידיה שורטות את לחייה והיא צורחת בלי קול. רציתי לצעוק לה שחזרתי, שהנה אני, אבל קולי לא נשמע. התבוננתי על עצמי, וראיתי את החור הגדול הפעור בחזי.

     התעוררתי. היה לי קר. חשתי את ידה עליי. היא הייתה יבשה וקפואה.

     הצמדתי ליד את שפתיי ועטפתי אותה באצבעותיי. אבל היא לא זזה. ניסיתי לפקוח את עיניה. היא הייתה רפויה וכבדה להחריד. שמתי יד על צווארה. לא היה דופק. קמתי ולקחתי סכין לחם מהמטבח. אולי קצת דם חם מעורקיי יחמם אותה.

     אמרו לי אחר כך שבכיתי שעות בלי הפסקה. הפרמדיקים החזיקו אותי כאילו אני חיית טרף פצועה, והגופה האומללה שלה שכבה על האלונקה כאילו התייאשה מהכל, אבל אני זוכר רק את האמבולנס שלא הפסיק ליילל כמו משוגע.