פוסטים
טור 1- מפגשים מן הסוג השלישי
השבוע התעתדתי לעבור פעילות חד-פעמית, מיוחדת. פשוט חוויה בלתי-נשכחת. השבוע הייתי צריך להיפגש עם ערבים. אמנם ערבים אזרחי ישראל, ובכל זאת היחס הוא אותו יחס. כמו גם הכעס: הוא אותו הכעס. מדוע התעתדתי? ובכן, מרד לא מפתיע מנע את הפגישה הזו.
מידי יום אני נתקל בעוד ועוד אנשים, שאינם יודעים לאמוד בדיוק על ההבדל שבין ערביי ישראל, והערבים הפלשתינאים, נגדם מתנהלת מלחמת חורמה מידי יום. ובכן, למרות ששורשיהם מגיעים ממקום זהה, אלו בכל זאת אנשים שונים. לאחר מלחמת השחרור, חלק מן הערבים שחיו במדינת-ישראל, הפכו לפליטים, ולטענתם "גורשו" ע"י מדינת-ישראל. וכך, נוצרו להם מחנות פליטים למיניהם, ותושביהם הפכו להיות לרודפים ונרדפים: נרדפים ע"י אותו הגורם שאחריו הם רודפים.
אכן נשמע הדבר מפתיע. וכי מי היה מצפה שתיכוניסט בינוני שכמוני יראה ידע כה רב, שלא לדבר על ידע את ההיסטוריה של מדינתו. אז לא, הרפורמה בחינוך לא התחילה עדיין. היא עדיין בטיטוליה. אך הידע הזה נשאב מתוך סנדאות הכנה מייגעות שנערכו לי ולחבריי, כהכנה כלשהי לסמינר שהתעתדנו לעבור. אין צורך לציין, שמעבר לידע הרב שנטף מתוך פגישות ההכנה הללו, הרבה יעילות לא יצאה מתוכן. הסטריאוטיפים נותרו, כמו גם הלוחמנות. היא אף גברה, גורמת גם לשמאלנים וגם לימנים שבכיתה להשחיז את סכיניהם, כמו ציידים היוצאים לטרף. קשה היה להאמין שעם הכנה שכזו, תוצאות המפגש יהיו כל-כך טובות.
ובכל- זאת, כולם חיכו למפגש הזה. מדוע? קשה להצביע על-כך במדוייק. חלק רצו להוציא את כל התיסכול והשנאה העיוורת שלהם על ערביי-ישראל, במקום על הפלשתינאים. חלק, פשוט רצו להכיר חברים, ולהראות לעולם כולו- השלום עודנו קיים, והנה צעדנו הראשון בדרך אליו. נראה איפה הם יהיו בעוד 20 שנים, עם אישה וילדים. כנראה שהמפגש הזה יישכח מראשיהם, אך לא במקרה. ואז הגיעה הידיעה המאכזבת: הסמינר מתבטל. למה? כמה? איך? אלו היו רק מעט מן השאלות שצצו לפתע. שאלות נטופות אכזבה. והנה שאלתי: מדוע? מדוע אני התאכזבתי? הרי תכננתי להתפרץ, לכעוס. אז מדוע עליי להתאכזב? חיסכון באנרגיה תמיד פעל באופן חיובי, ולא רק בטבע.
וקשה להאמין על השטויות הללו שמאכילים את התלמידים בימינו. עזבו תלמידים. תיכוניסטים. מתבגרים רציניים. בעוד שנה-שנתיים הם יהיו אלו שיגנו על ביטחון המדינה. "הם מרדו כנגד ההנהלה שלהם", אמרו לנו. וכולנו השבנו, "כן, בטח" באופן ציני כל-כך.
אך הנקודה העיקרית איננה נמצאת בעניין שלא פגשתי ערבים. אני עוד אפגוש אותם, רק שאז זה יהיה מאוחר מידי. אז- שני הצדדים יהיו כבר משני עברי הנשק. וזהו לא בדיוק נתון מעודד בשבילם. בשבילי- קצת יותר. הנקודה המאכזבת כל-כך בכל הסיפור הנוגע הזה, היא שמעבר לידע נוסף שרכשנו בהיסטוריה המעוררת מחלוקת של מדינת-ישראל, לא הזדמן לנו לומר להם את האמת בפנים. לא הזדמן לאף-אחד מאיתנו להבין מה המניעים שלהם לתמוך בפלשתינאים, מעבר לכך שאלו אחיהם. ואילו בנוגע אלי? אני נקטתי בגישה הכל-ישראלית, "לי זה לא אכפת". אולי גם מרבית חבריי. ממילא הם לא ישנו את דעתי. רגע, האמנם? אם הם לא עומדים לשנות את דעתי, אז מדוע מלכתחילה אנחנו שואפים להיפגש סתם-כך?! האם בכלל קיימת יעילות מסויימת במפגשים הללו?
עברי לידר, באחד משיריו, שר שזה טוב לעור של הפנים כשאתה נחמד. ואני אוסיף- זה פוגע באורך החיים, כשזה לא הדדי. הערבים, הפלשתינאים, איך שרק תקראו להם. הם אנשים כמונו. אך הם גם הגורם העיקרי שבגללו ההיסטוריה של העם היהודי מעוררת מחלוקת רבה כל-כך. בכל עניין. בסופו של דבר, למרות כל ההבדלה החמורה שבין ערבים אזרחי מדינתנו לפלשתינאים, הם אותם האנשים. ברובם, בכלל לא מבינים מדוע הם אזרחי מדינתנו, חשים כלואים בתוך איזשהו חדר סגור. ובכן, להיות אזרח מדינת-ישראל זו זכות, על כל גווניה. לא חובה. ואף ערבי ישראלי לא יקח את זה מאיתנו. חושבים אחרת? אולי תארגנו עוד איזה סמינר, תוכיחו לי שאתם צודקים, ואני אחשוב על שינוי דעתי. אבל בין כה וכה, דעתי לא תשתנה לעולם בנוגע לזהות הלאומית שלי- אני יהודי, ואני ישראלי, ואני גאה בכך. מי שלא- מוזמן להסתלק, תודה.
