"זו פעם אחרונה שנשב פה ביחד?" היא שאלה אותי בעיניים נוצצות. לא העזתי לענות, לא העזתי לחשוב על זה אפילו. "אתה חושב שיהיו שקיעות כל כך יפות גם כשלא נהיה כאן?" היא המשיכה לשרוט לי את הלב.
ידענו שבקרוב אנחנו נפרדים, אפילו ששנינו רצינו להאמין שהפרידה לא סופית. בסה"כ אנחנו הולכים לצבא, אף אחד מאתנו לא עוזב את הארץ...
"זו לא פעם אחרונה", אמרתי, תוהה אם אני מדבר אליה או אל עצמי. "נהיה כאן בסופי שבוע, ברגילות... אני אפילו אקח בשבילך גימלים!!!" הצלחתי להעלות על פניה חיוך שבור. היא הסיטה את פניה מהים והסתכלה לי עמוק לתוך הלב.
ישבנו קרובים - קרובים, מסתכלים על השמש שוקעת בים, שוקע בשמש. היא ואני בקצה העולם, רואים ובלתי נראים... דממה מדהימה ליוותה את השקיעה הקסומה הזו, אפפה את השמש שטבעה אט-אט בים. מהמקום הכי גבוה באיזור, היתה לנו נקודת תצפית מושלמת על הים היפה הזה...
את הבית על העץ שלנו בנינו לפני שמונה שנים, כשהיינו בני עשר. זה לקח לנו כמעט חצי שנה. בהתחלה דפקנו מסמרים על חתיכות עצים (וגם קצת על האצבעות, לצערנו...) עד שנוצר מעין סולם שאיפשר לעלות למרכז העץ ולשבת על הענפים החזקים שלו. בהתחלה סתם ישבנו שם, שני ילדים בני עשר, והסתכלנו על הים עם ארטיק ביד... מאוחר יותר החלטנו לבנות בית על העץ, כזה כמו שתמיד ראינו בסרטים. נהגנו להיעלם ל"מקום שלנו" לשעות ארוכות עד שלבסוף הצלחנו לתת למבנה שלנו מעין צורה. עם גג, קירות ורצפה מעץ... הענפים היו רחבים ואפשרו לנו לבנות "חדרון" ממש יפה.
לבסוף הסתכלנו על הפרויקט שלנו בהערצה. שני ילדים בני עשר וחצי עם בית משלנו. קישטנו אותו במפות, עששית נפט קטנה ושטיחון עגול. תלינו על ה"קירות" תמונות ישנות ואפילו היו לנו שם כריות... בניתי שולחן קטן מעץ, כמו שלמדנו בשיעורי מלאכה, אבל הוא היה קצת עקום. בר התלהבה ממנו.
"לא מפחיד אותך ללכת לסיירת מטכ"ל?" היא החזירה את מבטה לשקיעה היפה כ"כ... "לא, זה מה שאני רוצה לעשות. תמיד רציתי להיות קרבי וזה כבוד גדול לעשות את התפקיד הזה." תהיתי שוב אם אני מדבר אליה או מנסה לשכנע את עצמי. "ואת מרוצה מהתפקיד שלך, נכון?" שאלתי אותה בפעם השביעית באותו השבוע - "ברור, תמיד רציתי להיות מדריכת חי"ר, זו היתה העדיפות הראשונה שלי", היא אמרה, מהורהרת, ויכלתי כמעט לשמוע את המחשבות שלה.
גדלנו שם ביחד, שני ילדי מפתח. העדפנו לבלות שם מאשר בבית. היא היתה קוטפת פרחים ושמה באגרטל, ואני הייתי מריח אותם כשהיא התקרבה...
כמעט כל יום אכלנו שם ארוחת צהריים, היא היתה מכינה סנדוויצ'ים ואני הייתי מחמם שניצלים. היא התעקשה שאני אסחט לה מיץ מתפוזים שקטפתי מהעץ, שיהיו טריים... הייתי קוטף לה תפוזים וסוחט אותם בבית שלנו, רואה אותה מתמסטלת מהריח...
השמש כבר כמעט שקעה ואדמומיות דהויה צבעה את השמיים... בר נאנחה והעיניים שלה נצצו שוב... "אתה חושב..." היא השתתקה... טפחתי לה על האצבעות, לא מסיט את עיניי מהדעיכה של השמש. "אתה חושב שתוכל לדבר איתי מהטירונות?"
"בטח. אני אתקשר אלייך ברגע שתהיה לי הפסקה!" חייכתי לעבר השקיעה. במיוחד בשביל זה קניתי פלאפון.
חושך כחלחל נשב בשקט, התפתל וחדר לי למחשבות.לא הצלחתי לקלוט שלמחרת אני מתגייס, שהיא מתגייסת עוד שבוע. שנינו עוד ילדים שרק רוצים שקיעות, מה נעשה עם מדים ונשק ביד?
לפני הבת - מצווה שלה היינו בורחים לבית שלנו. היא סיפרה לי איך כל הזמן אבא שלה אומר לה שהיא כבר ילדה גדולה וכמה שהיא רוצה שתהיה לה גם אמא. היא שיגעה אותי לגבי איזו שמלה כדאי לה ללבוש ואני מצידי תהיתי אם אוכל לראות לה את התחתונים מתחת לשמלה.
לפני הבר - מצווה שלי הייתי מתאמן איתה שם על הדרשה, היא מצידה היתה כובשת את הצחוק ומפנטזת על הרגע שבו תוכל להפציץ אותי בסוכריות...
עצמתי עיניים לרגע ונתתי לרוח ולנשימות שלה ללטף אותי. השקט הזה היה כל כך מרגיע. "על מה אתה חושב?" היא שאלה.
"על מחר", שיקרתי. חשבתי על הנשימות שלה, הנשימות הרכות והקצובות האלה, שהתערבבו עם הרוח. "גם אני..." היא אמרה, מהורהרת...
היינו יושבים שם שעות... מדברים על הכל - על הלימודים, על המעבר לתיכון... למדנו באותו התיכון, אבל בכיתות שונות. למדנו יחד למבחנים. היא עזרה לי בספרות ואני עזרתי לה במתמטיקה. וגם עם העזרה שלה תמיד הייתי מקבל 60, אולי מפני שהעדפתי להקשיב לקולה מאשר לחומר...
"סופ"ש ראשון אנחנו כאן, את עוד תראי..." אמרתי לה תוך כדי שהדלקתי את עששית הנפט. "אני יודעת", היא סגרה אותה. "עדיין לא חשוך לגמרי..."
כשהיינו בני 15, בתקופה שהיה לה חבר רציני ראשון, היינו מגיעים פחות לבית שלנו... היא בילתה איתו הרבה ואני בתגובה התחלתי לשחק יותר כדורגל עם החברים. אבל לפחות שלוש פעמים בשבוע היינו הולכים לשם, לגנוב עוד שקיעה, והיא היתה מספרת לי הכל עליו, על כמה שהיא אוהבת אותו. אני השבתי בחיוך שחונק סערה פנימית...
בחורפים היינו מסתכלים על הגשם דוקר את הים, מתכרבלים יחד מתחת לשמיכת הפוך וחולקים תרמוס עם קפה או שוקו חם...
יום אחד היא באה אלי בבכי, היא והחבר שלה נפרדו... הכנתי לה מיץ תפוזים סחוט כמו שהיא אוהבת וקטפתי לה פרח בדרך לבית העץ שלנו. את הלילה העברנו שם והברזנו מביה"ס למחרת, קמנו ב-11:00 והיא היתה כל כך יפה, העיניים שלה הבריקו מהדמעות והירוק שבהן הפך למעין טורקיז מקסים, יפה יותר מהצבע של הים... ירדנו לחוף ואספנו קונכיות, בסוף שמנו אותן בצנצנת שקופה ששמרנו בבית שלנו.
"כבר ארזת הכל, נכון?" היא שאלה אותי והדליקה את עששית הנפט. "כן, ברור", שיקרתי שוב. את געגועיי אליה עדיין לא הספקתי לארוז. הכל נדם, רשרוש העצים התלווה לבריזה קרירה של ערב קיץ אינדיאני...
ביום הולדתי ה-16 היא הובילה אותי למקום שלנו בעיניים קשורות. היא מלאה את הבית שלנו בנרות ריחניים (קצת מסוכן בהתחשב בעובדה שהוא עשוי עץ...). על השולחן הקטן שבניתי הונחה מפה סגלגלה ועליה שתי כוסות יין. "מזל טוב", היא הורידה את הצעיף מעיניי. העיניים שלה נצצו לאור הנרות, מצמוצים של זהב הפנטו אותי אליה, לבי הלם בחזקה. שתינו את היין ואכלנו את העוגה שהיא אפתה לכבודי. לבסוף היא הוציאה חבילה קטנה ארוזה יפה וחייכה אליי. "מזל טוב". הראש שלי כבר הסתובב מהיין וליבי הלם ברקותיי. פתחתי את החבילה שהכילה שרשרת עם צדף מושלם ותחתוני בוקסר עם הדפס של גארפילד. "תודה, זה יפה!" אמרתי ונתתי לה נשיקה חמה על הלחי. היא קרנה. גם אני.
הים כבר נצבע בגוון כחול כהה ובקושי ניתן היה לראות את הגבול בינו לבין השמיים השחורים. נשענו לאחור, על הכריות. היא הושיטה לי יד ושילבנו אצבעות. הידיים שלה היו קפואות ושלי חמות ודביקות, היה כ"כ חם. "את חושבת שיטרטרו אותי יותר מדי?" שאלתי בחצי הלצה חצי חשש. "חסר להם, אחרת אני באה ומכפכפת את כולם", הירוק שבעיניים שלה זהר באור העששית.
"שמעי סיפור מצחיק שאורן סיפר לי", חייכתי... "אחד הדברים שאורן וחבריו לפלוגה היו צריכים לעשות בטירונות זה להביא אבן בגודל של רימון יד". היא הנהנה לאות הקשבה. "ואחד הטירונים הביא למפקד רימון אמיתי!!! רימון חי שהוא מצא באיזו פינה. המפקד הוריד לו חתיכת כאפה, הוא סיכן שם את כולם!!!"
-"זה לא כ"כ מצחיק..." היא מלמלה.
-"צודקת."
כשהיתה לי חברה, בר ואני היינו מעבירים שעות על גבי שעות בהן היא סיפרה לי מה בנות רוצות באמת. מה מרגש אותן ומה הן הכי אוהבות שאומרים להן. היא אפילו לימדה אותי להתנשק בצורה מיוחדת, שהחברה שלי ממש אהבה. חברה שלי לא ידעה על המקום שלנו, אף אחד לא ידע חוץ משנינו והעץ. ואולי גם הים.
"בטח תהיה יפה במדים", היא בהתה בצנצנת השקופה עם הקונכיות. חייכתי אליה, "גם את, זה יתאים לך לעיניים. "
"אבל העיניים שלי ירוקות-ירוקות! לא ירוקות זית..." השיבה לי בקריצה.
"עדיין..." פרעתי את שיערה בחיבה.
בתקופת הבגרויות היינו נפגשים המון כדי ללמוד במקום שלנו. בפינה הקטנה שלנו בה ידענו כ"כ יפה לשתוק ביחד. שתיקה שלא גרמה למבוכה, אלא שתיקה משותפת והרמונית.
היא היתה ב-4 יחידות מתמטיקה (ואמרה שרק בזכותי היא לא ב-3...) ואני הייתי ב-5. לקראת הבגרות לימדתי אותה יותר מאשר את עצמי וזה היה שווה כל רגע. לראות אותה מתבלבלת מכל המספרים ומצחקקת במבוכה, מרגישה "קטנה" לעומתי, ה"גאון".
היא ניסתה ללמד אותי לספרות, אבל אחרי כל שיר שכנעתי אותה לרדת להשתכשך קצת בים או לרוץ על החוף. ("עוד כמה חודשים אנחנו בטירונות, צריך להיות בכושר!")
וכך למדנו בבגדי-ים, ממציאים תירוצים לא ללמוד ולרדת לחוף שלנו, תמיד חיכה לנו דלי עם קרח ובקבוקי גזוז קרים בבית שלנו... כשהקרח נמס היינו מתרעננים עם המים הקפואים והיא תמיד ביקשה מיץ תפוזים...
"אתה תשמור על עצמך", היא ספק שאלה ספק פקדה.
"אני מבטיח לך... מבטיח לך שאשמור עלייך!" הסתכלתי לה עמוק לתוך העיניים והמבט שלה חילחל לליבי.
"תבטיח לי שתשמור על עצמך!!!" היא נעשתה תקיפה.
"טוב", אמרתי בקול יציב. "אל תגיד לי טוב!" היא התעצבנה, "תבטיח!!!"
"בר, אני מבטיח לך שאשמור על עצמי... וגם עלייך!". היא השתתקה והמחשבות שהתרוצצו לה בראש החרישו את אזניי.
את הבגרות האחרונה חגגנו עם המון אלכוהול ואבטיח. בשבוע הראשון של החופש האמיתי והאחרון בחיינו ישנו במקום שלנו כל לילה. שנינו עם בוקסר והיא עם גופייה. אני הייתי עושה לה נעים בגב ובידיים והיא היתה עושה לי מסאז'...
היינו נפגשים שם בשעה קבועה, השעה שבה השמש כמעט התחילה לשקוע וכל אחד הביא משהו מתוק.
היינו מדברים שעות.
ושותקים שעות.
כ"כ נהנים מהחברה, מצפינים סוד של שמונה שנים. מקום שהוא רק שלנו, רק בשבילנו... זה עשה אותנו מיוחדים, חברים הכי טובים בעולם, במרכז העולם...
"אנחנו צריכים לחזור, אתה חייב לישון לקראת מחר", היא אמרה בשקט. "בוא נלך לישון, מחר נלך יחד לבקו"ם."
לא רציתי ללכת, לא רציתי לתת לשינה להעביר את השעות האחרונות שלנו ביחד באי-מודעות, אבל בכל זאת קמתי.
נתתי לה יד וירדנו לאט, הולכים הביתה מחובקים.
עברו כבר 3 שבועות מאז שהתגייסתי. אנחנו מדברים כל יום ועכשיו אני בסופ"ש בבית. היא שם.
אני הולך למקום שלנו, בשביל לראות את השקיעה שלנו ויש שם פתק. "רז, סופ"ש נעים... אמרתי לך שיפה לך במדים, נכון? הוספתי קונכיה ממש יפה לאוסף שלנו, היא הכי למעלה ויש לה צבעים מיוחדים. תהנה מהשקיעה שלנו ותגיד לה שבקרוב נראה אותה ביחד שוב. אוהבת ומתגעגעת, בר".
אני יושב במקום שלנו ושותה מיץ תפוזים שסחטתי בשבילה. היא אומרת שהשבועיים האחרונים ממש כיפיים, שהיא הכירה מלא חברות חדשות ושלא מטרטרים אותה יותר מדי.
אני מסתכל על השקיעה והעיניים הירוקות שלה מתערבבות בים. הבריזה מייבשת את הים שזולג על לחיי.
