חוט המשיכה

העבודה שלו הייתה פשוטה מאוד.

     לא היו לו כישורים מיוחדים או השכלה גבוהה, והוא גם לא נדרש לכך. הוא הגיע בעקבות מודעה שפורסמה בעיתון. הראיון התנהל בקומה השלושים וחמש של בניין גבוה ועשוי זכוכית ומלט שבהק כמו חנית ענק. שם החברה היה חב"א. הוא לא ידע מה פשר ראשי התיבות. וגם לא היה אכפת לו כל כך, האמת. מי שראיין אותו היה המנכ"ל בכבודו ובעצמו, שישב מאחורי שולחן עשוי עץ לבן. החדר היה מואר היטב והשמש שלחה קרניים אל העיר המשתקפת מהחלון, ובכל זאת, פניו של המנכ"ל נסתרו מאחורי צל בלתי חדיר. הוא החזיק סיגר עבה ביד אחת, ועשן עלה מידו. לא היה טעם להעיר לו על איסור עישון במקומות ציבוריים – לא כשאתה נואש לעבודה.

     הראיון היה ארוך וכלל שאלות מוזרות כמו כושרו הפסיכולוגי, מה הוא עושה בשעות הפנאי שלו ומהן תכניותיו לעתיד הקרוב. הוא ענה בכנות רבה ככל שיכול, חש כאילו המנכ"ל הוא פוליגרף אנושי שיידע לזהות שקר ממרחקים. לאחר שעבר את המבחן המתיש הזה, הציג המנכ"ל בפניו את ההטבות שבאות עם העבודה. יציבות מובטחת. קביעות מהחודש הראשון. השכר היה גבוה להדהים – יותר ממה שהרוויח בכל השנה החולפת עבור חודש אחד. בונוסים מפתים. מתנות מפנקות בחגים ובחופשות. רק שוטה היה מסרב לזה.

     העבודה התנהלה בחדר ששכן בקומה העליונה ביותר, קומה אחת מעל חדרו של המנכ"ל. הוא נפתח אל מסדרון שהתפתל סביב עצמו כמו קונכיה של חילזון. לא היו תמונות על הקירות. הם היו צבועים בגוון אפור מדכא, כאילו הצבע הפסיק את מלאכתו לפני שהגיע לקומה הזו. החדר עצמו היה גדול להפתיע ומשופע בכל טוב. היו בו מסך טלוויזיה גדול ומודרני, מכונת קפה משובחת, מקרר עם מלאי של חטיפים ושתייה. באמצע החדר השתלשל חוט פשוט מהתקרה מבעד לחור עגול. מתחתיו היה כסא נוח, ארגונומי ומולו לוח בקרה עם לוחות-אם מלאים בכפתורים מהבהבים שמטרתם לא ברורה. במרכז הלוח בלטה נורה גדולה שהייתה כבויה כעת.

     המלאכה הייתה כזו: בכל פעם שהנורה הייתה נדלקת – באור אדום כשל אמבולנס – היה עליו למשוך בחוט. זה הכל. הוא הופתע. והסתקרן. ולכן שאל את השאלה היחידה שהייתה צריכה להישאל.

     המנכ"ל רק חייך אליו, עדיין אפוף צללים ועשן. כשתפרוש – אז תדע.

     הוא לא רצה להרוס את סיכוייו בשאלות מטופשות. אז הוא חתם על החוזה בו ביום, והחל את חייו החדשים כעובד של חברת חב"א.

בכל יום הייתה משיכה אחת לפחות, לפעמים עשר, לפעמים אפילו מאה. זה היה משתנה סודי ובלתי ניתן לחיזוי. בכל יום הוא היה מגיע, עולה ישר למעלה מבלי לראות איש, יוצא אל המסדרון המפותל ונכנס לחדר. לאחר שהדפיס כרטיס, היה מתיישב בכיסא וממתין לנורה האדומה שתידלק. והיא תמיד נדלקה בשלב כלשהו. היה לו משעמם, רוב הזמן, אבל הוא למד להעסיק את עצמו בדרכים מדרכים שונות. הייתה לו גישה לכל סדרה וכל סרט בטלוויזיה. הוא יכול לאכול מה שרצה, וכמה שרצה. הוא הביא ספרים בערימות, וכילה כל כך הרבה מהם שכל כמה חודשים היה צריך לתרום אותם לספרייה העירונית. הוא נהיה מיומן בסוליטייר, בפוקר, אפילו הגיע לרמה מפתיעה של שליטה בשחמט. הוא למד צרפתית דרך קורס אינטרנטי. הוא גלש ברשת במשך שעות, באתרים על פורנו ופילוסופיה יוונית ומוזיקת עולם. חייו לא יכלו להיות טובים יותר.

     כשחבריו היו שואלים אותו במה לעזאזל הוא עובד, הוא תמיד ענה בחיוך מסתורי ובהצמדת אצבע לפיו. אסור לגלות. הוא נהנה מן החשאיות, שגרמה לכולם להעלות השערות על סוכנות ממשלתית או חברה שמספקת מוצרים צבאיים. אבל הוא בעצמו לא ידע מה הוא עושה. הוא ידע רק שזו העבודה הכי משתלמת שהיה יכול לבחור לעצמו, והוא לא יסכן אותה על ידי כך שיפטפט כמו אידיוט.

     הוא נשאר שם 36 שנה. עלה קצת במשקל, ואז הוריד אותו בשאיבת שומן ואימוני ספורט מפרכים. התחתן פעמיים. שני ילדים, חמישה נכדים. בית מכובד בפרברים. נסיעות לחו"ל 3 פעמים בשנה, שבועיים כל חופשה, לפחות. ברבדוס, קניה, וארנה, מאצ'ו פיצ'ו. אין פנינה בעולם שלא ביקר בה, הודות לחשבון הבנק השמן שלו. החיים היו טובים – לא, מעבר לכך, הם היו נהדרים.

     ביום הפרישה שלו נאספו כל העובדים – שאת רובם לא ראה ולא הכיר מימיו – ונתנו לו עוגה ומענק נדיב ביותר. לא היו טפיחות על השכם. החגיגיות הייתה מאופקת. המנכ"ל טלפן וביקש לראות אותו. הוא היה נרגש ומודאג. למה, בעצם? הוא כבר עוזב. יש לו שיער לבן נסוג והליכה כפופה מעט, ובימים גשומים הירך שלו כואבת לפעמים. אבל משום מה מנטליות העבודה-היא-כל-מה-שיש לא נטשה אותו עדיין. עבודה היא כמו עור שני לאנשים מסוימים.

     הוא עלה במעלית. הדלתות נפתחו חרש אל דלת החדר שבו ביקר רק פעם אחת. מישהו בדיוק יצא משם, צעיר ועם חיוך פנימי – כנראה זה שאמור להחליף אותו.

     האיש נכנס לחדר אחרי דפיקה מהוססת. המנכ"ל ישב מאחורי כסאו, פניו עדיין עלומות וסיגר בידו האחת, כאילו לא הזדקן ביום מאז שנפגשו לראשונה. על השולחן הייתה מאפרה בצורת כף יד. העיר עדיין השתקפה בחלון שמאחוריו – יותר בניינים, פחות בני אדם.

     ברוך העוזב, אמר המנהל. עשית שירות חשוב לחברה כולה. עכשיו אתה רשאי סוף כל סוף לשאול. אתה לא חייב, כמובן. אבל זכור שאתה מחויב לא לדבר על כך עם איש, לעולם ועד. זה לא רק חוזה משפטי – זה חוזה מוסרי.

     הוא התלבט לרגע. תהה אם זה כדאי. אבל הסקרנות גברה עליו.

     אז הוא שאל.

     טוב ויפה, אמר המנהל. הוא שאף מהסיגר ונשף עשן שהתפזר כמו ענן כבד מעל ראשיהם.

     בכל פעם שמשכת בחוט, מישהו מת אי שם בעולם. לא משנה מי, או איפה, או למה, או באיזו דרך. זה יכול להיות ילד קטן, או אישה זקנה. דיפלומט בכיר, או פועל בניין. יליד איראן, או מהגר מקסיקני. רוצח שכיר, או נזירה. אנחנו חב"א – החברה לבקרת אוכלוסין. עלינו מוטלת המלאה המלוכלכת של דאגה לנזק שהאנושות ממיטה על עצמה כשהיא מתרבה ללא פיקוח ומכלה את שארית משאביה. אנחנו הורגים אנשים ללא משוא פנים וללא אפליה. ואתה היית חוד החנית של המלאכה העצומה הזו. כל משיכה שלך בחוט שיפרה את חייהם של מיליונים בדרכים קטנות ולא נודעות, ושיפרה את עבודת התחזוקה הרציפה והמתישה של כדור הארץ כולו.

     אין אלה חדשות קלות עבורך, אני מודע לכך. אבל אני בטוח שהתרומה שהבאת תפצה אותך על הזעזוע וההלם. אל תניח למצפון להצליף בך, אישי. כל העבודות הנחוצות דורשות ידיים חזקות. תיהנה לך משארית חייך.

בזאת נסתיימה עבודתו, וגם חייו. הוא יצא החוצה אל המעלית ברגליים כושלות. שארית העוגה הייתה ארוזה בשקית. הריח דחה אותו פתאום. הקירות נראו כקבר פתוח. הוא נזכר בכל השנים בהן משך בחוט באגביות, בשאננות, כאדם המוחט את אפו או מסלק שערה תועה מעל מצחו. הוא לא חש דבר עדיין, אבל ידע שהתוצאות בוא תבואנה. זה היה כמו תאונת דרכים שאתה יודע שעומדת לקרות אבל אינך מסוגל למנוע. כל מה שייצר, היה מוות.

     הוא הגיע למעלית, ואז נעצר. האיש שהיה בריאיון עמד לצידו, מחכה לה, סיגריה כבויה בין אצבעותיו, שערו מלא וחלק. הוא הביט בצעיר, תוהה האם לספר לו. היה אסור לו, נכון, אבל משהו בו רצה לספר. הסוד הזה היה כבד מדי. נורא מדי. הוא לחץ על ריאותיו.

     תגיד, האיש הצעיר שאל. זו באמת עבודה כל כך טובה? זה שווה את זה?

     האיש עצם את עיניו. חשב על החוט. אולי מישהו, יום אחד, ימשוך בחוט עבורו.

     כשתפרוש – אז תדע, אמר.