דירה להשכיר – (חלק שני) ההובלה / רונן
חלק ראשון פורסם באתר ב-19/09/2006
דילגתי במדרגות שתיים שתיים. למרות יום העבודה הארוך והמתיש מצב רוחי הרקיע שחקים עד שממש שמחתי היום לחזור לקרטוניה שלנו. אחרי שהבנתי את הבעיה אצל אלמוזלינו – כלומר מושקוביץ – הכל תיקתק כמו שעון שווצרי. סיכמתי איתו כי בגין עוגמת הנפש אני אעשה את העבודה בחצי מהמחיר שנקבע, והיום סיימתי אצלו לשביעות רצונו המלאה. הפלונטר הותר, הסתימה שוחררה ושוב יכלה לצאת שרשרת השוכרים המאושרים לדרכה.
פתחתי את הדלת, משתהה קלות ומשקשק במפתחות, מצפה למאיוש הרצה לקראתי בקריאות הקרב אבא אבל'ה ולהיצמדות הריטואלית שלה לרגלי. ידעתי , שסיום העבודה אצל מושקוביץ תחזיר קצת את שמחת החיים לזוגתי שתחייה ואולי אפילו תפיח איזה ניצוץ בערמת הקרטונים שהתרגלנו לקרוא לה בשם מיטה.
שקט חשוד קיבל את פני. לא מאיוש ולא ערדליים. סגרתי את הדלת בטריקה ועדיין רק קול טריקה במדבר, אין מאיוש ואין חיוך מזוגתי. תימרנתי את דרכי למטבח, היכן שמוקם מחדש מרכז ההויה והבידור של משפחתנו. מרכז הבית עבר למטבח לאחר שארזנו את הטלוויזיה והגישה לסלון נחסמה כליל בהררי קרטונים. ניסיתי במשך שבוע לסלול דרכים חלופיות לסלון, אפילו שקלתי מנהרה, אבל חששתי שהוסרמנים (השכנים מהקומה מתחתינו) יביעו התנגדות נמרצת. מספיק שמאיוש תפיל כדור על הריצפה או שמגדל הקוביות של יוני יתרסק לקול צהלותיו בכדי להזעיק לדירתנו את סיירת וסרמן. בדרך כלל היינו מתחילים לספור עד עשר. אם הגענו כבר לתשע ורק אז נשמע הצלצול המנסר בדלת ידענו כי נשלח אלינו החפ"ש מר וסרמן. מבט של פודל מוכה בעיניו, רגליו תמיד מדשדשות בנעלי הבית החומות שנראו כאילו סבא שלו ייבא אותם ביבוא אישי באמצעות אוניית מעפילים וחלוק הרחצה שסגר על פיג'מת הפסים הדהויה. בשלב הזה הכל היה נעשה בפנטומימה. מר וסרמן היה מושך בכתפיו ונוסך על פניו הבעת צער עמוקה. גם משום שהוא נאלץ לעשות את כל הדרך מביתו אלינו בעיצומה של תוכנית הטלוויזיה האהובה עליו וגם משום שכולנו ידענו מה מצפה לו אם לא יחזור השקט על כנו. היינו שנינו, אני וזוגתי בתיאום מושלם, מהנהנים בראשנו ובו זמנית מפלבלים בעינינו. כאומרים, אנחנו יודעים, חטאנו, פשענו וזה לא יחזור שנית. מר וסרמן היה מתעכב מספר שניות נוסף בכדי לוודא כי כפרתנו מלאה וגם מכיוון שידע שאם יחזור מהר מדי ישלח שנית.
במקרים החמורים יותר היה נשלח אלינו הכוח המיוחד, היחידה המובחרת, אימת כל המרעישים בין שתיים לארבע ומפירי תקנון תרבות הדיור, הגברת והמפקדת וסרמן בכבודה ובעצמה. או אז, נדונו לחצי שעה מרוכזת של ציטוטים נבחרים מהפרוטוקולים של זקני ועד הבית. היסטוריית הבתים המשותפים לדורותיהם עוד משחר האדם הקדמון שחלק את מגוריו עם ממותה מזדמנת, נפרס בפנינו על כל רבגוניותו. ערוץ ההיסטוריה נשאר מחוסר עבודה למשך שעה לפחות. בסיומה של ההרצאה נשלחו לעברינו רמזים חדים ומתוחכמים שהשאירו לדמיוננו את התוצאות האיומות שאנו עשויים להפיל על ראשנו. החל מועדת חקירה ממלכתית וכלה בגדודי הפסיכיאטרים שיאלצו לתקן את אשר עוללנו לילדינו הרכים. מפאת כל הסיבות המוזכרות לעיל נזנחה תוכנית המנהרה וציר פילדלפיה לסלון נותר בהסגר.
התגנבתי למטבח על קצות אצבעות מתכונן לגרוע מכל. מאיוש ישבה בכיסא שלה בדום שתיקה. זהו המצב בו היא חששה להעלות את הסעיף לאישתי בפעם האחרונה ודי. אישתי הייתה ספונה בין הקרטון של החרסינות מהחתונה לבין הארגז עם הסירים. פניה פני חמרמרת. כן אני יודע שחמרמרת זה 'האנג אובר' בעיברית אבל כך בדיוק היה מראה פניה. כמו אחת שכל אוניותיה טבעו והיא הטביעה את יגונה בטיפה המרה. כמו באותה פעם יחידה שהיא השתכרה והקיאה על כולם ולמחרת רצתה לצעוק עלי איך הרשתי לה לעשות צחוק מעצמה אבל לא יכלה בגלל כאבי הראש. ידעתי מיד שהמצב דורש גישה מיוחדת. ניגשתי מאחוריה על קצות אצבעות. מאיוש ראתה אותי ולרגע אורו עיניה. סימנתי לה, בהניחי אצבע על שפתי, לשמור על דממה מוחלטת. מאיוש החכמה שלי מייד זיהתה את הסכנה ושמרה על דממת אלחוט. רכנתי ובעדינות נשקתי לעורפה החשוף של אישתי שתחיה. זאת היתה כמעט הטעות האחרונה שעשיתי באותו הערב. זוגתי היקרה לי עד מאוד החליטה לבחון באותו הרגע את גבולות אהבתינו.
"איך אתה לא מתבייש להראות כאן את הפרצוף שלך" התפרצה עלי הופכת את מחוות האהבה שלי למעשה קונדס של ילד בגיל הטיפש עשרה.
מאיוש ראתה בכך סימן והחלה אף היא לצעוק "אבא אבל'ה" והרימה את שתי ידיה באויר על מנת שאוכל לשחרר אותה מהמאסר עולם עם שתיקות פרך שנפסקו לה.
ניסיתי להתחמק בתרגיל שבע עשרה הידוע גם כתרגיל האהבל "מה כבר עשיתי ? מה קרה ? בסך הכל ניסיתי לתת לך נשיקה"
"נשיקה?! נשיקה אתה נותן לי. תיכף תקבל נשיקה כזאת.... אני אראה לך מה זאת נשיקה...."
מיד ראיתי שאישתי בהתלבטות קשה. כאשר היא מחליפה סגנונות דיבור ו/או לא מסיימת את המשפטים וביחוד כשכל זה מתבצע בעוצמה העולה על 120 דציבלים – תיתכן רק מסקנה אחת – היא הפעילה את בורר הסנקציות האוטומטי. בורר הסנקציות האוטומטי, לגברים שאינם יודעים, הנו הבסיס עליו, רק הרבה שנים מאוחר יותר, פותח סורק התחנות האוטומטי. זהו מנגנון אוטומטי לחלוטין, הקיים 'בילד אין' בכל אישה ומשמש לבחירת הסנקציה/עונש/פעולת התגמול/סיקול ממוקד ולדיכוי מיידי של כל יכולת התנגדות הגברית. ברגע שהסורק יאתר את התוכנית הנכונה יהיה מאוחר מדי. זה אומר לפחות עוד עשרים שנה באי השדים. (אי השדים לא אי השדיים. תתביש לך!) האפשרות היחידה להתחמק מגזר דינו של מנגנון זה, הוא לנסות לשבש אותו (המידע שאני מוסר כאן הנו מידע סודי ביותר המועבר במשפחתי כבר עשרות דורות. האגדה אומרת שהוא נוסח לראשונה בידי הגאון הידוע רבי עקיבא. הגברים מתבקשים להגן על המידע בנפשם למען הסכוי, הקלוש אומנם, להשרדותו של מיננו ההולך ונעלם)
"ששששששששששששש" אמרתי הכי חזק שיכולתי. וסימנתי כלפי מטה. הסיירת מאזינה ואין אנו רוצים לזכות בביקורה הכואב של המטרוניטה המוצנחת של חטיבת וסרמן. החשש מהוסרמנים והרעש הלא מילולי הצליחו לשבש את פעולת הסורק. אבל אז עשיתי את טעותי השניה לאותו הערב. מי אמר שמטעויות לומדים? הדבר היחידי שאני למדתי זה לשתוק!
"מה עשיתי ? מה קרה?" חזרתי ושאלתי. אז גברים תדעו לכם כלל נוסף שניסח רבנו עקיבא. יותר גרוע מלעשות משהו גרוע זה לא לדעת מה עשיתם. בשלבים האלה הסורק האוטומטי נטען בעומס יתר ומשפטים לא הגיוניים נורים בצרורות לחלל האוויר. במקום ראשון במצעד המשפטים האבסורדים של כל הזמנים עומד- לפחות עבורי - המשפט: "אם אתה לא יודע מה עשית אז אני גם לא אגיד לך". תחשבו טוב על מלכודת ההגיון המתוחכמת שנפרשה לרגליכם במשפט הנ"ל. גם רבננו הודה כי מרגע שנאמר המשפט אין חזרה, אין 'יו טרן' ואין גם ברירת קנס.
"אתה והחברים שלך עוד תורידו אותי ביגון שאולה"
לאור כל האמור לעיל ולאור זה שאומנם אני גבר אבל גם גברים לומדים לפעמים מהניסיון, שמרתי על זכות השתיקה. בכוחות אחרונים עצרתי את השאלות על קצה לשוני. נשכתי בחוזקה. גופי התחיל לרעוד וידעתי שעוד מעט יתחילו גם הפירכוסים. התגברתי בגבורה על כל אלה והמתנתי.
אישתי, היקרה לי עד מאוד, תלתה בי מבט מופתע, וכשראתה כי אין אני נושך הפעם בפתיון, נאנחה ואמרה "שרגא התקשר"
גם הפעם התאפקתי, מאפשר לה לשחרר את המידע על פי הקריטריונים של המין הנשי. כלומר בקצב שמוציא לך את הנשמה.
"הוא אמר שהוא לא יכול לעשות את ההובלה"
אין ספק שאישתי היא אומנית על. איך שהיא משכה את הזמן, בנתה את המתח, ובתיזמון מושלם הורידה על ראשי את הפואנטה.
"מה זאת אומרת הוא לא יכול אנחנו עוברים בשבוע הבא? איפה אני אמצא עכשיו מוביל אחר?"
בחיוך של סיפוק מר ובשילוב הזה של משיכת הכתפיים וההטיה של הראש היא אמרה, ללא מילים כמובן, ( כי בשלב הזה מילים כבר לא נחוצות על מנת להתקשר עם יצור מוגבל שכמוני), אתה רואה? אתה והחברים שלך.
התקשרתי מייד לשרגא. אישתו שתחיה ענתה ואמרה שהיא לא יודעת איפה הוא. ביקשתי שיתקשר אלי בדחיפות.
עוד עשרים טלפונים נוספים הניבו את אותה התוצאה. חשש כבד החל להתגנב לליבי. ראיתי כבר בעיני רוחי את הארכיאולוגים שיחפרו אותנו בעוד מאות שנים מתחת לקרטונים.
"טוב אין מה לעשות עכשיו. אני אטפל בזה אל תדאגי" וברחתי למקלחת. בדיוק שהייתי בעיניים עצומות חופף במרץ את הראש שרגא החזיר טלפון.
"שלא ינתק, אני כבר יוצא" צרחתי שוטף במהירות את שאריות הסבון ויוצא החוצה עם מגבת. מאיוש נבהלה ורצה להתחבא מאחורי אמא שלה.
"איפה שרגא ?" שאלתי ברוגז כשראיתי שהאפרכסת מונחת במקומה.
"הוא אמר שהוא לא יכול לחכות והוא יתקשר שוב. תחזור לאמבטיה ותשטוף את הסבון מהראש אתה לא רואה שאתה מפחיד את הילדה"
שרגא חזר אלי באחד בלילה. בדיוק שניה אחרי שנרדמתי .
"תשמע מושיק, אני נורא מצטער אבל...."
"שום אבל ושום חבל" קטעתי אותו. "אתה והצוות שלך מתיצבים כאן, פונקט! ביום שישי בשמונה ומעבירים אותי מכאן"
"זוהי בדיוק הבעיה" ניסה שרגא להסביר. "הצוות שלי לא מגיע"
"מה זאת אומרת לא מגיע ?" לא הבנתי על מה הוא מדבר.
"בגלל הסגר. אין לי מובילים"
"לא מעניין אותי. תייבא מובילים מהירח או שאסון נורא ירבוץ על מצפונך"
"טוב אני אנסה לגרד משהו" הפטיר שרגא "תדע לך שזה רק בשבילך. אל תדאג יהיה בסדר"
עד למשפט האחרון הייתי רגוע לחלוטין. אבל ברגע ששרגא אמר לי לא לדאוג כי יהיה בסדר. התחלתי לדאוג. אני מכיר היטב את המשפטים האלה. אני מלך בשימוש בהם. משפט 'יהיה בסדר' בתרגום חופשי אומר: שאני בברוך רציני, אני לא יודע איך לצאת ממנו, ובעזרת השם הכל יסתדר. למה בעזרת השם אתם שואלים. קודם כל כי שרגא הוא יהודי אדוק מבני ברק. שנית, כי במצבים כאלה רק הוא ,הכל יכול, יכול לעזור.
הסתובבתי כל השבוע בהרגשה שבכל רגע עומדת לנחות פורענות ה'יהיה בסדר' על ראשי. במשך כל השבוע נעתי על קצות האצבעות ובזהירות רבה. ביני לבין האישה שרר דטנט מתוח ולא הוחלפו הרבה מילים. גם מכיוון שכבר לא נותרו לי מילים להחלפה וגם משום שלא רציתי להפר את הסטטוס קוו שנוצר, את האשליה, את מראית העין, שאני שולט במצב. באחת הפעמים שחלפנו זה על פני זו בין מעברי הקרטונים אמרתי לה "אל תדאגי הכל יהיה בסדר" להפתעתי הרגשתי השתפרה פלאים לאחר מכן. הבנתי שיהיה בסדר הנו משהו שצריך להעביר הלאה. כל עוד הוא אצלך אתה דואג. אבל ברגע שהעברת אותו הלאה כאילו העברת גם את הדאגות שלך יחד עמו.
ליתר בטחון התקשרתי לבעל הבית לוודא שהטרולית באמת מפנה ביום חמישי בערב או ביום שישי מוקדם בבוקר. כל שרשרת השוכרים היתה בנויה על תיזמון מדויק של המובילים. אני מפנה את הדירה שלי, השוכר החדש נכנס אחרי ואז מפנה את שלו וכן הלאה. הבעיה הייתה שזה יום שישי. יום קצר ואין הרבה זמן לתימרון. פיקשוש אחד וכל השרשרת נתקעת בשבת מחוץ לבית. בעל הבית הבטיח לי שהכל בסדר הוא דיבר איתה והיא תפנה בזמן. בקשתי ממנו שליתר בטחון יוודא שוב. ה'יהיה בסדר' עדיין ריחף באויר ולא רציתי לקחת סיכונים מיותרים. לא עברה רבע שעה והטרולית התקשרה אלי. כולה מרוגזת.
"מה הלחץ שלך" הטיחה בי. "אני אפנה את הבית בזמן שלי. נותר עוד יום עד סוף החודש ואם אני ארצה אני אפנה אותו רק בשבת" נבחה וטרקה.
התקשרתי שוב לבעל הבית. הפעם הסעיף זז אצלי רציני. הסברתי לו, באופן שאינו משתמע, שאני ביום שישי עובר. בין עם הטרולית עברה או לא. ושכל החפצים שיוותרו בדירה יועברו כלאחר כבוד לרחוב. הוא חזר אלי אחרי שעה קלה (שעה קלה שלו לי היא הייתה מאוד כבדה) ואמר..... נו, תנחשו מה הוא אמר ?
אכן, צדקתם! שהכל יהיה בסדר!!!! ליתר בטחון יש מפתח של הדירה אצל השכנה למטה ויש לי רשות להכנס לדירה עם מטלטלי. בחיי, זה מה שהוא אמר מטלטלי.
היום הקובע הגיע. יום שישי השחור. אצלי הוא התחיל כבר מיום רביעי כי מרוב תחושת 'יהיה בסדר' לא הצלחתי לעצום עין שתי לילות. פינינו את הילדים לחמתי שתחיה והיינו ערוכים לקראת ההתנתקות.
להפתעתי שרגא הגיע חמש דקות לפני הזמן. המשאית מצאה מקום חניה חמש מטר מחדר המדרגות ונראה היה שהכל הולך להיות כמו שצריך. שרגא פרק מהמשאית שלושה בני דודים, בנויים לתלפיות. עוד בטרם התפוגג ה'סבח אל חיר' באוויר ומטלטלינו החלו עושים דרכם מהדירה למשאית. שרגא הסביר לי שקודם מפנים את הדברים הקטנים ומשאירים את הכבדים לסוף. לא הבנתי את ההגיון אבל שיהיה.
ה'יהיה בסדר' עדיין ריחף באוויר אבל אני הפנתי לו את הגב והשגחתי על המשאית בהוראת אישתי. היא לעומת זה התרוצצה כמו נמלה שגילתה את ה'פורט נוקס' של הסוכר. עולה ויורדת, מחלקת הוראות ואזהרות על ימין ועל שמאל. לא שזה עזר במיוחד היות והבני דודים כנראה לא הבינו עברית. בעוד השמש הישראלית שבקושי הצליחה לסחוט את טיפות הזיעה הראשונות מתושבי תל אביב והמשאית היתה כבר מלאה למחצה. הנייד העיר אותי משלוותי המעושה. זה היה השוכר שנכנס במקומינו. רק לוודא שהכל על פי התוכנית. גם אצלו בשמונה התיצבו המובילים וכולם מחכים שהמוסיקה תפסק ויחליפו מקומות. בקול שלוו משהו דיווחתי כי הכל מטוקטק וניתקתי.
ואז, הגיעה המשטרה. כל הצעקות, התחנונים, הבקשות והבקשות בשבועה לא הועילו. שרגא ושלושת הבני דודים – שב"חים בפי השוטרים – פונו כלאחר כבוד לתחנת המשטרה. המשאית העמוסה למחצה ודירתנו המרוקנת למחצה נותרו יתומות. אישתי המומה ישבה פשוטת רגליים ובאפיסת אנרגיה מוחלטת על המדרגות בכניסה. סיירת וסרמן ניצלה את הריפיון ויצאה במתקפת בזק על הפושעים שמעסיקים מחבלים ועל אלה שנותנים להם עבודה, כלומר אנחנו. ביאושי לא הקשבתי למטחי המילים שהומטרו עלינו. מדי פעם התפוצצה באוזני קטיושת הבושה שהוסרמנית הטילה והדגישה חזור והדגש. התקשרתי לגיורא, הגיס של שרגא והשותף שלו. הוא הסביר לי שהוא כרגע באמצע של שלוש הובלות אחרות. שרגא כבר עידכן אותו מתחנת המישטרה.
"הצוות הראשון שמתפנה אני שולח אליך" הבטיח גיורא. "אל תדאג יהיה בסדר" הוסיף.
מזה בדיוק חששתי
"מה עוד נותר להעמיס ?" שאל
"חצי משאית כבר מלאה" התלוננתי על סף דמעות.
"שעתיים גג ואתה בדירה החדשה" הבטיח וניתק
אחרי שעתיים וחצי התקשרתי שוב
"אנחנו בדרך אליך" הפטיר וניתק שוב.
ואכן אחרי חצי שעה קצרה הופיעה משאית הובלות ברחובנו הצר. הלב שלי נרגע מעט וירד לקצב של מאתיים. התחלתי לפזם לעצמי שיר הרגעה על פי מקצב שירי העידוד של קבוצות הכדורגל. "הנה הם באים – הסבלים החדשים" כך עודדתי אותם בעודם עושים דרכם באיטיות במעלה הרחוב. המשאית נעצרה בשריקת בלמים ומהקבינה קפץ בחור צנום וזוג עיגולדים על קצה אפו. בהחלט לא דמות הסבל המקובלת במקומותינו. אבל לי כבר לא היה איכפת מכלום – רק לעבור כבר – ולצאת מהסיוט הזה.
"מה נהיה" שאל אותי העיגולד.
בהיתי בו בזוג עיני עגל ואז חבטה בי ההכרה בבעיטת בננה בין העיניים. זה לא היה סבל צנום. זהו השוכר החדש על מטלטליו. הסברתי לו את המצב ונותרנו שנינו לעמוד חסרי אונים, מחכים, מתפללים ומקווים.
עוד חצי שעה קלילה העברנו בצוותא וגיורא והצוות שלו הבליחו מעבר לפינה. הבטתי ברמז עבה לכיוון שעוני. גיורא ניגש הציג את עצמו והסביר שרק עשו הפסקת אוכל קצרה. הרי אי אפשר להעמיס על בטן ריקה.
"תפנו אותי מפה ואני אזמין את כולכם לארוחת ערב" פיזרתי הבטחות על ימין ושמאל.
גיורא הסביר לבני הדודים החדשים מה צריך לעשות. אלה היו מהסוג החוקי כנראה כי ידעו קצת עיברית. הם עלו לדירתנו הנטושה וירדו מקץ דקה. מהויכוח הסוער שהתפתח הבנתי כי הם חשבו שנשארו רק כמה דברים קטנים. בפועל התברר שנשארו כל הדברים הכבדים. מקרר, מכונת כביסה, מיטות ארונות ושאר המטלטלים שעל פי גרסת החוקיים היה צריך להוריד אותם ראשונים. גיורא עשה כמיטב יכולתו והחוקיים עלו שוב לדירה ושוב ירדו לאחר דקה, סוחבים איתם שני קולבים, תמונה שבורה שרצינו להשאיר וקרטון הצעצועים החצי ריק של מאיוש. למרות מסע השיכנוע הנמרץ של גיורא הם סירבו בתוקף לעלות שוב לדירה.
גיורא פנה להרגיע אותי שזה כלום והנה הוא כבר מסדר את הענינים. אישתי כבר מזמן מילאה טופס הגירה לדירת הוסרמנים ונמצאת שם כרגע בראיונות קבלה. גיורא עוד לא סיים את הסבריו כשגילה שהחוקיים נעלמו כאילו פצתה האדמה את פיה ובלעה אותם. נותרנו שלושתינו, אני , גיורא והעיגולדים, חפים ממובילים ואובדי עצות. אם לא הייתי גבר אז זה היה הזמן לדמעות.
גיורא התעשת ראשון "אל תדאגו יהיה....."
כאן סתמתי לו את הפה בידי המזיעה. "לא חשוב מה תעשה רק אל תגיד את זה" גיורא הנהן בהבנה ונעלם גם הוא אל האופק המזיע.
בעוד זה הולך והנה זה בא, הגיע האחראי על ההובלה של העיגולד.
"מה נהיה" שאל כאילו להרגיז. אני והעיגולד משכנו בכתפנו ואני הצבעתי בניע ראש על המשאית החצי מלאה. (למרות כל המצב שמרתי עדיין על אופטימיות זעירה). הוא אפילו לא התרגז. "ככה זה בתקופה הזו. אי אפשר למצוא עובדים טובים. טוב הפטיר והלך לשחק עם החברה שלו שש בש.
העיגולד ניסה להסביר לחברתו, פוצי מוצי, את המצב. וכן, הוא יודע שהם מוזמנים לארוחת ערב אצל ההורים שלה בבת ים.
"תגיד לה שלא תדאג ושהכל יהיה בסדר"
העיגולד נעץ בי את עיניו המימיות מבעד לעדשות. כאילו בשאלה מה אני מבלבל לו עכשיו את השכל.
"תגיד לה" אמרתי וקרצתי לו. אין כמו אחוות גברים לשעת צרה.
"מאמי" הוא ניסה ברכות ואחר כך יותר בתקיפות "מאמי אל תדאגי יהיה בסדר" וסגר לה.
"נו איך ההרגשה ?" חקרתי.
"וואהו, ממש טוב" התפעל העיגולד.
"זה היהיה בסדר הראשון שלך ?"
"כן" אמר מתפלא ומתפעל מנוסחת הקסם של המשפט.
"אל תבזבז אותם. בסוף הן מתרגלות או קולטות את העניין" כך העברנו עוד שלוש שעות בשיחה על הסודות הכמוסים של רבנו עקיבא.
בסביבות השעה ארבע חזר גיורא מלווה בשני אברכים עם ציציות. אלה מבלי לבזבז מילה מיותרת נרתמו לעבודה והשלימו את העמסה. עייפים אך רצוצים העמסנו את עצמנו ויצאנו בשיירה לכיוון משכננו החדש. השיירה כללה אותי ברכבנו הפרטי, אחרינו משאית ההובלות ובמאסף הטנדר של שאר הדברים שלא נכנסו למשאית. כלאחר כבוד הגענו לביתנו החדש ובצעד קליל רקדתי במדרגות לכיוון דלת ביתנו שציפתה לנו כבר בכליון עיניים. לקח לי פחות משישים שניות להבין שהטרולית כבר לא פה ואין מי שיפתח לי או יענה על צלצולי. לרגע שקלתי איבוד עשתונות טוטלי. אבל אז נזכרתי כי מפתח נוסף מחכה לנו אצל השכנה בקומה השניה. זמזמתי לי כל הדרך לקומה השניה. החלק הקשה מאחורינו, הרגעתי את עצמי מעכשיו.... הכל יהיה בסדר. באצבע קלה על הפעמון החרדתי את שכנתנו המבוגרת משנת הצהריים שלה.
"כן" פיהקה אלי בקול זקן וישנוני.
"אהה שלום. אנחנו השכנים החדשים" הצגתי את עצמי. מציין לעצמי בסיפוק שזו אינה גירסה נוספת לסיירת וסרמן.
"אהה שלום לכם, ברוכים הבאים, ברוכים הבאים. בואו, בואו. תכנסו, תכנסו" הבטתי סביבי לראות עם יש עוד מישהו חוץ ממני בחדר המדרגות ולבסוף נכנסנו, נכנסנו לביתה של השכנה החדשה. רק אני כמובן. היא ישר הציעה לי משהו לשתות. קיבלתי בשמחה את הצעתה ורק לאחר שלא נותר במקרר אפילו בקבוק מיים מינרלים אחד לפליטה התפנתי להסביר לה את מצבנו ואת הצורך הנואש שלנו במפתח הרזרבי שהופקד אצלה למשמרת.
עננה העיבה את פניה של הזקנה הנדיבה הזו.
"מה קרה" שאלתי בחשש.
בצער רב היא הסבירה לי "שכבר חמש עשרה שנה יושב המפתח הרזרבי לדירה, בדיוק כאן על המסמר הזה"
מהסבריה הבנתי שעכשיו, בדיוק עכשיו בפעם הראשונה מזה חמש עשרה שנה, המפתח לא כאן.
"היכן הוא ?" שאלתי בחשש גובר
"אהה הדדד... הדיירת הקודמת לקחה אותו לפני כשעה" גמגמה בהתנצלות.
לא האמנתי למה שקורה. ידעתי שהטרולית עוד תסדר אותי בסוף.
גיורא הבליח במדרגות. עוד מעט נכנסת שבת וצריך לסיים.
הוא ירד חזרה למטה לטכס עצה עם אברכיו. אחד מהם עלה לשכנים והצליח לחדור לדירתנו המצפה דרך המרפסת. אבל בנתיים התגנבה לה השבת והם הספיקו להעלות רק את הדברים שבטנדר. בברכת שבת שלום הם מיהרו לבית הכנסת מותירים אותי לישון במשאית ולהשגיח על המטלטלים. חצי שעה מאוחר יותר הופיעה הטרולית והחזירה את המפתח. לא אמרתי מילה. הייתי הרבה מעבר לדיבורים. ה'יהיה בסדר הזה גמר אותי. מזל שהוא נגמר. כי לא הייתי מסוגל לעמוד בעוד יהיה בסדר אחד.
בערך בעשר בלילה, אחרי שמצאתי לי פינה נוחה למחצה בין המקרר לשטיח צילצל הנייד.
"מה שלומך מאמי" אישתי כמובן, שמיהרה לבית הוריה לטפל הילדינו היקרים, התקשרה לברר את שלומו של כלב השמירה המשפחתי..
"בסדר" שיקרתי באומץ.
"אני אקפוץ אחר כך אחרי שהם ילכו לישון ואני אביא לך משהו לאכול"
"תודה" הפטרתי ביובש.
"ומאמי, תראה שיהיה לנו בית מקסים כמו שתמיד חלמת" אני תמיד חלמתי ? על מה היא מדברת ? אבל לא אמרתי כלום הרי הייתי מעבר לדיבורים.
"ומאמי שלי" מה זה כל המאמי האלה פתאום חשבתי, אבל לא אמרתי כלום.
"רציתי להגיד לך עוד שני דברים. אחד שאני מאוד אוהבת אותך" יופי לי חשבתי.
"והשני שאל תדאג...... הכל יהיה בסדר. אתה תראה"
וניתקה.
© כל הזכויות שמורות לרונן
