סיפור השבוע - הדלת הלא נכונה

הדלת הלא נכונה

הספר היה על המדף התחתון, בפינה הרחוקה של החנות. מעליו היו ספרי הסטוריה עתיקים ומצהיבים, אנציקלופדיות בריטניקה וספרי שירה אלמוניים. זו אותה החנות שאתה מבקר בה בקביעות כבר שלוש שנים. יש כאן ספרים במחירים מגוחכים שמתאימים לעומק כיסך וריח יושן קלוש ונעים. המוכר הוא אדם קשיש עם משקפיים שתמיד נראה כאילו הם עומדים לצנוח מקצה אפו, וידיו מלאות שומות שחורות כמו פרווה של ברדלס. יש לו קול גבוה שלא תואם את מראה גופו הכבד, וכל משפט שלו מתחיל ב"אה". אתה מוצא את הספר אחרי שכבר נואשת כמעט משיטוט בין המדפים. עברת לכריעה על ברכיך ושליפה זהירה של כרכים – משיכה חזקה מדי עלולה להמטיר גשם של אבק על פניך. מה שמשך את תשומת ליבך הוא העובדה שעל שידרת הספר לא היה כתוב דבר. רק טבעת שחורה היכן שאמור היה להיות שם הספר. אתה שולף אותו, מנקה אבק בעדינות מהכריכה. השם שמתנוסס עליה הוא הדלת הלא נכונה. אין שום ציור מרתק מהסוג הנפוץ כיום, צילום מעובד או איזו רפרודוקציה עם פרשנות אישית – רק מלבן שחור על רקע לבן. שם המחבר לא מופיע גם פה. סקרן יותר ויותר, אתה הופך את הספר. על הכריכה האחורית מופיע שוב שם הספר, בקטן יותר, ותחתיו תקציר. מסעו של האיש דרך דלת-לא-דלת מוביל אותו לעולם-לא-עולם. אי אפשר להמליץ עליו כשם שאי אפשר לתמצת אותו כהלכה. הדרך היחידה להבין על מה הוא היא לקרוא אותו. וזכור נא: קריאה אחת לא תספיק. שם המחבר הוא אורו בורו. איזה שם מוזר. בוודאי בדוי. שם עט. אתה פותח את הספר בעמוד הראשון, היכן שמופיעה בדרך כלל הקדשה. מופיע בו רק: קריאה 99. משונה יותר ויותר. אתה מדפדף הלאה – אין שם מתרגם. אולי זה סופר ישראלי. שם ההוצאה היא הנר הנעלם. שנת ההוצאה 1999. אולי זה אחד הספרים הנשכחים הללו שיוצאים בהוצאה עצמית. אבל הכריכה קשה ועבה, והדפים צהובים במקצת – לא כספר שעבר אינספור עיניים, אלא יותר כספר שישב זמן רב על המדף, שכוח מלב. למדת לפענח את ההבדל בשנותיך הרבות כקורא ותיק. הפרק הראשון לא מתחיל באות או מספר, אלא במילה אחת: "באת." אתה מתחיל לקרוא את המשפט הראשון: האיש יצא מהבית, והעבר היה למכשול. אתה ממשיך למשפטים הבאים, שכתובים בסטקטו מלוטש, חסר התחנחנות. אתה מרותק. ברכיך דואבות בעולם אחר. עיניך מתחילות לכאוב ממאמץ לקלוט את הכתב הקטן. בעל החנות נוהם. "אה, אני סוגר עוד מעט. מצאת משהו?" אתה ניגש אליו עם הספר. עוביו להערכתך כ-600 עמודים. אתה נרגש שכמעט אינך מסוגל לדבר. המוכר מבחין בכך. הוא נוטל לידיו את הספר, מעקם גבות צמריריות. "מאיפה הוא?" אתה שואל. המוכר מושך בכתפיו. "אה, קיבלתי אותו מאיזה מישהו שעבר לדרום. קצת לא בסדר בראש, הייתי אומר. אולי הספר עשה לו את זה. מי יודע. לא ביקש עליו כסף אפילו. אולי הוא זה שכתב אותו בכלל." המוכר נושא אליך מבט. "אה, אתה קונה?" כן. "33." אתה משלם, ומרוב הקלה על מחירו הנמוך כל כך, מעגל את הסכום ל-40. הוא מהנהן בתודה ומציע לך סוכרית טופי מתוך קערה שקופה שניצבת ליד הקופה הרושמת. אתה ממהר הביתה. לפעמים אתה חוגג קניה מוצלחת בביקור בקולנוע או בארוחה במזללה מקומית, אבל לא היום. הדירה שלך שוכנת בקומה האחרונה בבניין ישן שצבעו הדהוי נראה כמו חיה שעורה מתקלף מעליה. מלמטה נישא ריח חלודה ואינג'רה מהשכנים. השמש שקעה לא מכבר והרוח מטלטלת את העלים מעל העצים, כאם הפורעת את שער ילדיה במשובה. אתה עולה עם הספר צמוד לחזך כמו עולל. הדירה עם ריהוט מועט. כורסה יחידה מול טלוויזיה מדגם שהיה באופנה בזמן ש"שפיות זמנית" חרכו את הרדיו. המטבח צר וקלאוסטרופובי ובו כיריים חשמליים, מקרר שמטרטר בלי הרף וכיור מעלה עובש. אתה ניגש היישר לחדר השינה, משליך את נעליך בכיוון הדלת, מדליק את האור. בחדר יש ספריה עמוסה להתפקע בספרים, עלוני אמנות ומחברות ספירלה. מחשב על שולחן מעץ אלמון ולידו בבושקה מרוטה. על הקולב יש מעיל גשם ומטריה שחורה ועל הרצפה שטיח פרסי ישן. אתה נשכב על המיטה ופותח את הספר, קצר רוח כגבר המגיע לדייט מיוחל. אתה קורא שוב את התקציר, אולי ישפוך מעט אור על העלילה בכל זאת. אין דומה מעט מידע להיעדר מוחלט של מידע. אבל המילים נותרו כשהיו. אתה מתחיל לקרוא. האיש יצא מהבית, והעבר היה למכשול. סגנון הכתיבה לא דומה לשום דבר שקראת מימיך. יש סופרים שקל לזהות לפי סגנונם – הדייקנות המפותלת של איין ראנד, העושר התיאורי של סטיבן קינג – אפילו אם היו כותבים בשם בדוי. אבל כאן הכתיבה היא נהר פלדה שוטף וחד שנע באופן שלא נותן לך ברירה אלא להמשיך הלאה. העלילה נפרשת בפניך ללא הקדמות מיותרות. האיש – כך הוא מכונה תמיד, ללא שם פרטי ותמיד בה"א גדולה – יוצא מביתו בדרכו להליכת הבוקר היומית שלו. הוא נתקל בדלת שנמצאת בפתחו של בית שלא היה שם אמש. בצידה העליון חקוקות המילים שים לב למזג האוויר. הוא מביט מעלה. השמיים נקיים מענן, שטוחים ושלווים.  ומתוך סקרנות גרידא, הוא עובר בה. הוא מוצא את עצמו שוב בביתו, ויוצא החוצה, תוהה. הכל כשהיה, אלא שהבית ההוא שוב איננו על החוף. כאילו היה זה אך חלום רע. הוא פונה לשאול את אשתו האם הבחינה בדבר מה יוצא דופן, אך אשתו נעלמה כאילו לא הייתה שם מעולם. הוא יוצא שוב מביתו, מסתובב להביט בו, ומגלה שהוא נראה בדיוק כמו הבית שראה אתמול על החוף. הוא נכנס אליו שוב. ויוצא. הוא מתקשר לאחיו. אימו עונה לטלפון. "אחיך נעלם," היא אומרת. אתה מרותק יותר ממה שחשבת שתהיה. הספר נטול פסקאות, פרקים או שמות – מה שמונע את האפשרות לעשות הפסקה בקריאה לצורך התרעננות או עיכול המתרחש. המקרים המוזרים בעלילה מזכירים לך את הרוקי מורקמי. אתה ממשיך לקרוא. לפניך עוד קצת פחות מ-550 עמודים – קראת לפחות 50 עמודים בפחות מחצי שעה. העלילה מקצינה. בכל פעם שהאיש עובר בדלת, משהו נעלם מחייו: אשתו, אחיו, הוריו, חבריו, מקום העבודה שלו. איש לא יכול להסביר זאת, ופחות מכל הוא עצמו. משהו ניתק במנגנון היקום, הוא חושב ללא פשר. בשלב מסוים הוא מפסיק לעבור בדלת. אולי כך הדברים יפסיקו להשתנות. אבל אז הדלת עצמה נעלמת. הוא חוצב חור בקיר ויוצא דרכו. הרכב שלו, סטיישן מודל 97, נעלם גם הוא. הוא יוצא לשוטט בעולם – לאחר שחילץ את חסכונותיו מציפורני הבנק – ומגלה דברים שממשיכים להימחות מעל פני האדמה. הפירמידות בגיזה. תעלת למאנש. הרי הרוקי. יום אחד הוא מגיע לאוקיינוס השקט וישן על החוף. כשהוא מתעורר, במקום שבו היה ים ענק ואינסופי יש רק שממה מדברית מלאה בגוויות של יצורי ים וצמחי ים יבשים. הכל בגלל הדלת, חוזרת המחשבה. אתה לא מסוגל להפסיק לקרוא ולו לרגע. אתה רץ לשירותים כשעולה בך הצורך להשתין, עם הספר בידך, כמעט מרטיב את מכנסיך. הבטן שלך נוהמת ואתה מחסל חבילת קרקרים מבלי להתחשב בפירורים שנופלים על המיטה. אתה עייף אבל לא מוכן, לא מסוגל לשקוע בשינה. הספר מחכה, תובע. השעה כבר שש לפנות בוקר. אתה שולח הודעה לעבודה שלא תגיע. מיחושים. וממשיך לקרוא. האיש ממשיך לנדוד בעולם, מבוהל ומבולבל ותוהה מתי זה ייפסק, אם בכלל. הארץ שבה חי נמוגה. שלוש יבשות אבדו בלא-כלום. הכל קרס והתמוטט. אדם בן-בלי-גיל שפגש בעיירה נידחת אמר לו שלא יועיל אם יעבור שוב בדלת, גם אם ימצא אותה. אי אפשר לבטל את מה שקרה, הוא אומר. אפשר רק לבטל את מה שעוד לא קרה. האיש חוזר לביתו. אין שם בית יותר, או שכונה, או חוף. רק הדלת עודנה שם, מרחפת בריק. הוא לוקח את אגרופיו ושובר את הדלת לחתיכות. ידיו מדממות, קרועות. עיניו בוהות. פיסות העץ צפות מולו ומתחברות למילים: שים לב למזג האוויר. ואז הספר נגמר. המילים נפסקו. הזרימה נקטעה. מתוסכל, המום, סחוט, אתה הופך את הדף האחרון ומגלה מה מסתתר בו: קריאה 99. בדיוק כמו מה שהופיע בתחילתו. אולי זה קוד כלשהו, אתה חושב בהתרגשות. אולי צריך לקרוא אותו שוב. ואז הכל יובן. אתה קורא את הספר פעם שנייה. הבוקר מתחלף בצהריים, הצהריים בערב. החלב במקרר מחמיץ. הקיץ גווע לאיטו. האיש עובר דלת אחת ועולמו חרב בשנית. אתה מחפש רמזים. סימנים, שלוחות, מילים, סודות קבורים בעיקול האותיות. יום נוסף חולף. אתה בקושי אוכל. אתה שוב נעדר מהעבודה. אתה מזמין פיצה. מטפטף רוטב מעל הסדין. אתה לא שם לב. הספר כובש אותך. ושוב אתה מגיע למילה האחרונה בעמוד האחרון. תשובה אין. אתה הופך את הספר, מחפש לרגע תשובה בכריכה הסתומה. ואז מתחיל לקרוא שוב. מתעמק בכל משפט, חוקר כל ביטוי וכל תיאור. חייבת להיות תשובה. הרעב מציק לך. אתה רועד מחוסר שינה. עיניך אדומות וצורבות. עורך יבש ומסריח מזיעה. אתה מתקלח בחיפזון, מבלי לחפוף או להסתבן. שכחת שיש לך עבודה בכלל. אתה מחפש תשובה, נואש וחסר סבלנות, באלוהי האינטרנט. שם המחבר לא מעלה תוצאות. גם לא שם ההוצאה. כאילו הספר קיים רק בעולם מקביל והגיע לכאן דרך חור כלשהו בשכבת המציאות. רעיון מטורף עולה בדעתך. אולי צריך לקרוא את הספר 99 פעם, כנרמז בתחילתו ובסופו, ואז תתגלינה צפונותיו. אתה פותח אותו וקורא בו שוב. ושוב. ושוב. אתה כבר מכיר כל משפט, יכול למנות את המקומות שעבר בהם ואת הסדר בהם התפוגגו מן העולם. הסגנון הקר והמלוטש נהיה מוכר וקרוב. אינטימי כמו גוף על גוף מתחת לשמיכה חמה. אבל דבר לא עוזר. התשובה מחוץ להישג ידך. אתה מפסיק לענות לטלפונים. או לדפיקות על הדלת. מתעלם מתשלום חשבונות. המים מנותקים. החשמל גם. החושך שולט בדירה. אתה משתמש בנרות שנשארו מהחג האחרון ובגפרורים שמעל הכיריים. רזית מאוד – צלעותיך בולטות מבשרך – ושערך ארוך כשל שוכן מערות. לא אכפת לך. אתה חייב לדעת למה זה קרה. חייב. הקיץ נכנע לחורף. גשמים חזקים מצליפים בגג. רוחות נוהמות על החלון. אתה קורא. וקורא. וקורא. קריאה 53. קריאה 76. קריאה 92. אתה חש זאת בעצמותיך. דברים מתחילים להתחבר. חזרתיות, אנשים שאבדו, דמויות שפלטו משפטים בלתי צפויים, דרכים שנצעדו ואז הופיעו במקומות אחרים, במסווה אחר. הכל מתחבר. ההגיון מסתתר בין הסדקים האבודים. אתה בונה מגדלי ענק בבליים בראשך, מחשב  חישובים. הקריאה ה-99 מתחילה, רעננה ומסתורית כקריאה הראשונה. באת. שים לב למזג האוויר. ריר זולג מפיך ומתייבש על הסנטר. הבגדים שלעורך מצחינים כשאפה. העולם שבחוץ מת. כל מה שחשוב זה לדעת מה קרה להאיש. ולמה. אתה לא מבחין בנמלים שצובאות על תיקן מת למרגלות הספריה. או בציפורניים הארוכות ששורטות את כריכת הספר. ואתה לא מבחין בכתם הרטיבות שעל התקרה, בדיוק מעל הספר שאתה שקוע בו, ובטיפות המים שעומדות ליפול.