ליצן.

ליצן.

תראו אותי! נופל שוב ושוב.

אני ליצן בקרקס,

שלא מצליח לעמוד על החוט.

קם ונופל, קם ונופל,

הקהל מצביע ומצחוק מתגלגל.

האיפור על פניי,

הוא כבר לא מסכה,

החיוך הצבוע,

הוא סתם בדיחה.

הכדורים נשמטים מידיי,

המגדל מתמוטט לנגד עיניי.

הקהל שצוחק לו ביחד איתי,

אינו מבין שזה הכל אמיתי.

זאת כבר לא הצגה,

זה כבר לא משחק,

אני ליצן זקן ועצוב,

שרק הולך ונשחק.

ההצגה נגמרת,

הזירה מתרוקנת.

הקהל מתפזר לו לאיטו,

איש, איש שב לביתו.

מאחורי הקלעים, במחסן התחפושות,

הליצנים יושבים ומורידים המסכות.

רק את שלי להוריד אי אפשר.

האיפור שלי בזיעה לא ניגר.

בשבילי הקרקס הוא זירה של כאב,

בשבילי הקרקס הוא פשוט פצע בלב.