שקט דוקר

היום הלכנו ביחד הביתה, כמו תמיד.

קר, רוח, שמים אפורים.

תואם בדיוק את מצב רוחי.

פסעתי מכווצת –

ולא רק מהקור,

אלא גם מפני החדירה שלה, לליבי.

ואולי בגלל זה הלכנו שותקות?!

הלכנו נגד הרוח-

כמו שאנחנו עושות,

נגד מה שרבים חושבים.

גשם דק, חותך הלם בי.

כמו האמת

כמו הדמעות שאף פעם לא יוצאות.

הלכנו בשקט. כן, כבר אמרתי.

והאם להגיד לה שלום?

כן?

נפרדנו

היא הלכה לבית שלה,

ואני לשלי.

שלום-ברכת פרידה, אומר שיותר לא נפגש או נדבר.

להתראות-נתראה, עוד ניפגש.

אמרתי לה שלום או להתראות??

והיום,

היום לא הלכנו היחד הביתה.

והפעם לא הייתה רוח.

רק קור.

איני יודעת מאיפה לאיפה זרם הקור.

האם מהפנים אל החוץ,

או מהחוץ לפנים.

וליבי היה קר.

רק מבטים אחרונים בכיתה,

עוד הבטתי בה,

וחושבתני שזהו זה.

וביחד לא נלך עוד.

גם לא שקטות,

גם לא כועסות.

רק מרחוק עוד אוכל לצפות ולהגיד-

פעם-

עוד היינו ביחד.

אבל היום לא.

לא הלכנו ביחד

(אדר ב' תשס"ה)+(כ"ז אדר תשס"ו)