בלונטיזית / שרון נחום ועובד הישראלי
עשרים ושתיים שעות עמדתי בתור בלשכת התעסוקה. ושלא תחשבו שאין לי מה לעשות בעשרים ושתיים שעות. אני תנו לי שעה ותראו מה אני מסוגלת לעשות, כמה אני מסוגלת להועיל. ומה קרה אחרי כל הזמן הזה בתור? כלום. פקיד שומה רדום, עם שומה ענקית בקצה האף, היה תוקע בי מבט שחשבתי שאני מתה. שולף את דפיי המחשב שלו, כולם מלאים בשורות וריקים מהצעות של ממש. כאילו שמישהו רצה בכריתת יערות לשם הרס וחורבן הטבע לשווא. הוא הרים את גבותיו העבותות והמחוברות זו לזו כשני קרונות רכבת שיצול רופף תקוע ביניהם. נתן בי מבט בחשיבות אין קץ והחל יורה הצעות עבודה חסרות טעם. מלל בלתי פוסק של הצעות. חדרנית בבית מלון, זבנית במכולת בעיר השכנה. ואני במחשבותיי הייתי עוד שקועה במשרד עורכי הפטנטים ההוא במגדלי היוקרה שבמרכז העסקים של תל אביב, שם הייתי יום קודם לכן. הגעתי לשם מצוידת בכל התעודות שהעידו על ניסיוני הרב ולימודיי הממושכים. עמדתי שם זקופה גאה ומכירה בכישרונותיי. שוב ירה הפקיד, לעטוף סנדויצ'ים, זה מה שיש לי, הבנת? איך אבין כשרק לפני שעות ספורות חמקה מבין אצבעותיי הזדמנות של פעם בחיים, לנהל את לשכת עורכי הפטנטים של יואב שוורץ. שלושים וחמש שנים של הצלחה עמדו מאחוריו ואת כל שנותיו ריכז בבחינה יסודית ומעמיקה של כל המועמדים שעמדו בתור למשרה הנחשקת. מפעילת מדיח כלים, צעק לעברי הפקיד, מנסה להעיר אותי ממחשבותיי. קמתי על רגליי, זה כבר היה יותר מדיי. לקחתי את התיק ובדרכי החוצה עוד שמעתי אותו נוזף בי ורוטן, צועק אחרי, אני ארשום לך סירוב! גברת, סירוב, את שומעת אותי! אצלי את לא תעשי מה שאת רוצה. את הבנת את זה! ככה הוא המשיך לצעוק ואני כבר הייתי צועדת במעלה הרחוב, מהרהרת ושואלת את עצמי, למה כל זה מגיע לי, למה?
השמש היוקדת חיממה אותי וגם כנראה כמה תאים מאובנים במוחי, כי לפתע הבזיק רעיון מבריק בראשי, רצתי לבית המרקחת הקרוב ורכשתי בלונד בייבי, מברשת צבע וכפפות חד פעמיות ואצתי רצתי לביתי לביצוע המשימה. לבשתי את הכפפות, ערבבתי את הצבע על פי הוראות היצרן והופ התחלתי במלאכת הצביעה. הסתובבתי עם העיסה החרדלית על ראשי כשליבי דופק מהתרגשות. לא יכולתי לחכות כבר. כעבור שעה, הייתי בלונדינית לכל דבר ורק נותר לי לחכות לבוקר. בלילה השעות הקטנות חלפו לאיטן ושנתי נדדה. קמתי תכופות מהמיטה ובכל פעם הוצאתי דבר מה אחר מהמקרר, כרסמתי מעט וחזרתי לנסות להירדם. כך חיסלתי שלוש פיצות ושני בורקסים, מחכה שיגיע הבוקר שכבר היה במרחק נגיעה.
בבוקר, לבשתי שמלת ערב שחורה ששימשה אותי לחתונה של אחותי, נעלתי נעלי עקב שחורות, אספתי את הבלונד לבננה מעוצבת על ערפי ויצאתי לדרכי. השעה הייתה שמונה וחצי, נכנסתי לבניין משרדים גבוה, היישר למשרדי ההנהלה של עורך הפטנטים, יואב שוורץ. לא עמדתי יותר מדקה וכל המבטים הופנו אליי. דקת דומיה אחת הספיקה ומר שוורץ בכבודו ובעצמו ניגש אליי וידו מושטת היתה קדימה לעברי. לחצתי את ידו וגייסתי את חיוכי המתוק ביותר שלי. הצגתי את עצמי כמועמדת לניהול המשרד. הוא הזמין אותי אל חדרו וביקש ממזכירתו שתכין לנו פעמיים קפה ותסגור אחריה את הדלת. התיישבתי מולו, צופה בפרצופו המחויך ושבע הרצון. שאלתי אם ברצונו לראות תעודה על לימודיי. הוא קם, הצית את המקטרת התקועה בפיו בתנועה זריזה והחל חג סביבי ובוחן את חזותי. שאלתי בשנית תוך כדי שאני מגישה לו את התעודות. הוא לקח אותן מידי והניח אותן על השולחן מבלי להציץ בהן. אין זה חשוב כלל, השיב, ושאף שאיפה עמוקה אל ריאותיו. תעודות הן פיסות נייר חסרות כל ערך ואין לי ספק שאת שתבצעי את המשימה על הצד הטוב ביותר. הפיצה שאכלתי בליל אמש איימה לפרוץ עכשיו החוצה היישר אל פרצופו המדושן עונג. אך הבלגתי וגייסתי שוב את חיוכי המתוק שלי. כשהסתיים הראיון והוא בישר לי שלא אצטרך לשוב ולבקר את הפקיד בשנית יצאתי אל הרחוב מהורהרת התגבשה אצלי החלטה שכבר ליום העבודה הראשון אופיע בצבע שערי הטבעי, שחור.
