פלוגת החיים

שוב פעם הראו בחדשות,ניסיון חדירה לישראל לשם מטרת התאבדות,מצד הערבים.

שוב,שוב פעם דיווחו על כמה חיילים,ששילמו בחייהם למען המדינה.

ומה יש למדינה להגיד בנושא?!"הם היו אנשים אמיצים גיבורים וללא ספק יהודיים..."

אני לא חושב שזה מעניין אף אחד,הרי החיים כבר נלקחו!ולהורים בטח שזה כואב,הם בטח תוהים לעצמם אם להיות יהודי זה טוב.

שרואים דברים כאלה בטלויזיה כל כך הרבה פעמים כבר מתרגלים וזה לא כואב בלב כל כך,זה פשוט נהיה כמו סתם מקרים לא נעימים שבהם נפגעים אנשים.

מצער לחשוב ככה,שלאנשים זה כבר לא כל כך מזיז.

אני הייתי בן תשע העשרה וחצי ששילמתי בחיי,היינו הפלוגה הכי טובה בכל הבסיס,

היינו שניים עשר חיילים בפלוגה,שמוכנים ומזומנים לתת הכל למען המדינה.

חמישה מהחיילים ששם,הם חברים שלי,חברים עוד מהתיכון.

שייקה,בערך בגילי הוא היה יותר גבוה ממני,רזה מאד,צבע עורו היה צחור כשלג ושיערו היה צבוע בשחור.

אבל אל לנו לשכוח את שער החברים.

היה את פרסי{שאול} וכפי שאתם מבינים מהכינוי הוא היה פרסי,גבוה מאד ואחלה בנאדם,הוא היה קטם ממני בחצי שנה.

בנצי וג'נסון,החברים הכי אמיתיים,בני היה בנאדם אדיש ועצלן,אבל זה לא מנע ממנו להצטרף לקרבי!ורועי{ג'ונסון},גובהו היה כגובהי,שיער חום בהיר מעוטר בגווני בלונד חלשים.

והחבר החמישי,היה אריק,הכרתי אותו בשנה האחרונה שלי בתיכון,הוא למק ושיחק במגמת כדורסל,כפי שאתם מבינים הוא גם היה גבוה.

שאר חברי הפלוגה היו:יותם,אך קראנו לו אשכנזי למרות שהוא שאף יותר להיות אתיופי,וויזל{רן},בואו לא נשכח גם את מצח,קראו לו אסף אבל כולם קראו לו מצח,בגלל שהיה לו מצח קצת יותר מידי גבוה.

מתנק,השם מתן,הבנאדם שמן,באחת הפעמים ניסינו לתת לו כינוי קליט ומדליק בסוף יצא "מנתק".

שמנת ושוקולד גם היו,שמנת-ירין,שוקולד-שחר.

סיימנו עם חברי הפלוגה,עכשיו נותר לנו להציג את המפקד,יאיר חדד,אבל כולם קראו לו ה"רוצח",הוא התנהג כל כך קשוח,שאם היית מעצבן אותו לא היה אכפת לו לשנייה אם תיהרג,אבל הוא אחד מהאנשים היותר נדירים שממוצאים,הוא היה בנאדם טוב.

הבוקר הראשון של היותי בן 18 לווה עם מכתב,צו גיוס.

איזו התרגשות עצומה הלב החלש שלי הרגיש,נראה לי שהוא שנייה אפילו דמם.

כשפתחתי את צו הגיוס,התאריך שהיה מודפס על המכתב היה שבוע מעכשיו.

זה היה כל כך קרוב אבל זה לא ממש שינה לי,רציתי להתגייס,רציתי זאת כל כך.

שבוע עבר,ואיתו ההתרגשות רק התגברה,שאתה מתרגש,הכל נראה לך כל כך שולי,אם שום דבר אינו קשור לאותו נושא.

הגעתי ללשכת הגיוס,בדרך לאוטובוסים ראיתי את שי ובני,עם תרמילים ותיקים מלאים,דרוכים ליציאה.

"האלן חבר!מה קורה?",שי התחיל בשיחה,בקגע שראה אותי מתקרב.

"הכל טוב מלך",אמרתי מנסה להישמע בטוח,"ואיתך?"

"הכל בסדר",אמר קצר ולעניין.

חיכינו לאוטובוס שיגיע,העברנו כל מיני בדיחות וזכרונות מהתיכון.

הרבה אנשים אומרים שהתקופה הכי יפה,היא התקופה שאתה בתיכון,כל האנשים והמורים,החוויות והריבים.

האוטובוס שאמור לקחת אותנו לטירונות התעכב משום מה,אפילו הנהג לא ידע למה,טוב הוא ידע,אבל הוא לא ידע איזה תירוץ לומר לנו.

החודש וחצי של הטירונות עבר די טוב,היה קשה בהתחלה להסתגל לכל הרעיון והמערכת,אבל מסתדרים אתם יודעים.

לימדו אותנו לטעון ולירות בנשק,פעולות אסטרטגיות,איך לעמוד במצבי לחץ ועוד הרבה דברים.

בטקס סיום הטירונות שנערך כל ההורים הגיעו וכן כך גם שלי.

הטקס הוחתם בהצלחה רבה.

אני מצטער שאני לא מפרט,אני כותב פה בשארית כוחותיי...

הגענו לבסיס שלנו שהיה בגול לבנון ישראל,שיבצו אותנו למחלקות וכל הדברים האלה שעושים בדר"כ בצבא.

האוויר היה מלחמתי שם באזור,כאילו אתה לא יכול להיות שם מבלי להרגיש את השנאה ולשנוא אותם בחזרה,זה היה מעצבן בלב.

כשהגענו לאוהל שלנו אחרי שחילקו אותנו,ראיתי שם כמה פרצופים מוכרים.

כמובן שאת שי ובני ראיתי הם היו איתי מתחילת הלשכת גיוס ובטירונות ועד עכשיו.

ראיתי את שאול ואת רועי.

"יו,כמה זמן לא פגשנו,מה המצב?",הם נראו כאילו הם מופעים מהשאלה כלא מאמינים שהם רועים עוד אנשים מוכרים.

"גם אתם פה?!,שאול שאל,"אני לא מאמין".

"נו,אז מה נשבור גם פה פלורסנטים?",רועי שאל בקול צייצני.

בתיכון כל החבורה אהבה לשבור פלורסנטים,זה די התחיל בטעות שנעל שלי עפה לפלורסנט והוא נפל ונשבר.

ומאז,אנחנו נדלקנו על הרעיון לשבור דברים!כן היינו די נזק יקר לבית הספר.

"אם תמצאו פה מה לשבור",אמרתי.

לא יודע למה,אבל בהמשך כל שהותי בצבא,הרגשתי שמשהו הולך לקרות,זה כמו אבן שמוחצת לך את הלב והיא אנה נותנת לו להמשיך לפעום,הזדמנות לתקן.

"יאללה!בנות!תסדתרו בשורה כוסיות!!",צעק המפקד.

הוא היה קשוח מאד,יותר מידי,לטעמי.

"פה,זה לא גם ילדים!אז כל הבעיות שיש לכם עם עצמכם ועם חבריכם!תסדרו איתן לבד!

קוראים לי יאיר חדד,ואני הולך לקרוע לכם את הצורה ואת התחת מעכשיו ועד שלושת השנים הבאות!!אז תגידו שלום לחיים הנינוחים והנעימים שלכם!..."

אחד מהקבוצה שקשק מרוב פחד מהמפקד,הוא לחש לאיש שמימינו,"בואנה הוא..."

ואז המפקד קטע אותו,"הוא מה?!100 שכיבות שמיכה עכשיו!!"

למרות שנשמע שהמפקד היה בריון,הוא ממש ממש לא היה ככה,הוא היה בערך בגובהי,160,שיער שחור שנלחם עם כמה קצוות של לובן עם השנים.

הוא היה רזה מאד והוא תמיד תמיד חבש משקפי שמש,אף אחד לא ידע למה,אבל אני לא חושב שזה הזיז למישהו בשביל לטרוח לשאול את המפקד,כולם רצו לא לעצבן את המפקד.

אחרי הנאום של המפקד,הריצו אותנו,לימדו אותנו דברים,שבטירונות לא ממש לימדו,כמו איך להתנהג ליד הערבים,לא לאבד עשתונות עם חבר נפצע ועוד.

למרות שאם חושבים על זה,אי אפשר ללמד כאלו דברים,עד שמצב כזה בעצם קורה לך.

הלילה הראשון היה לילה די רגוע למרות שהיה קצת קשה להתרגל למערכת הצבאית,זה כאילו,אתה בכיתה חדשה,עם חברה אחרת ושונה,לוקח לך זמן להסתגל למערכת ולאנשים שבה.

"פסס..",שי לחש.

"מה?!",אמרתי חצי בעצבנות חצי בעייפות.

"בא לך לצאת מהבסיס?!"

"לא!למה?!מה יש לך כבר לעשות מחוץ לבסיס?!"

ואז הוא פתח את הפה וסגר אותו,אך לבסוף,"לומר את הדבר" ניצח אותו,"אממ,יש בנות אחי!קבעתי איתן...."

"עזוב גם ככה עכשיו אחד וחצי בלילה,ואנחנו אמורים לקום עוד חמש שעות,אז קיצר בוא נדחה את זה לזמן יותר מתאים",אמרתי ואחרי זה התהפכתי לצד השני,לתפוס קצת פרטיות וזמן עם עצמי.

הבוקר היה אחד המזוויעים,העירו אותנו כמו שבסרטי טירונות ומלחמה ישנים,מעירים,עם פצצות קטנות ויריות רובים.

זה היה ממש מבהיל,המפקד אמר שאנחנו צריכים להתרגל לסביבה כזאת,כי אחרי זה לא נהיה עירניים במאה אחוז,ואז יכול לקרות אסון.

ביום השני בצהריים,הגיע אלינו עוד שפן ניסיונות מוכר,אריק.

שי הלך ודיבר איתו,בארוחת הצהריים שלנו שמשום מה מגוונת היא לא הייתה,תפוחי אדמה,עוף,אורז ומעט סלט.

מתן שידוע בכינויו "מתנק",בא אלינו והצטרף.

"ואיי איזה מפקד חרא,הוא זבל של בנאדם",הוא אמר לאוויר.

"איך אתה יכול לשפוט אנשים,רק ע"פי רושם ראשוני?!",שאול שאל אותו במהירות שלא ניתן לתאר ולהסביר אפילו.

"כן,ככה אני יכול לשפוט אנשים,הוא הרי נתן לי לעשות 100 שכיבות שמיכה,כבר שחכת?!"

"רועי",אמרתי,"אז איך מתקדם במוזיקה?הרבה זמן לא ראינו אחד את השני"

מאז שסיימנו את בית הספר,וכל החברים טסו ליוון,כמעט שאף אחד לא ראה את השני,ולא ממש היינו מעודכנים בכל מה שקורה.

"מתקדם טוב,אני רוצה לעסוק במוזיקה אחרי הצבא וא, אפילו אולי ללמד "בתלמה ילין",הוא אמר.

"תלמה ילין",היה בית ספר לאומנויות בגבעתיים,בין הבתי ספר למוזיקה הטובים בארץ,לא שהרמה שלנו בארץ כזאת גבוהה ולא אני לא מזלזל,פשוט בכל מה שאנחנו עושים כמו בכדורגל,אנחנו לא כאלו טובים.

"ההפסקה נגמרה",הודיעו במערכת הכריזה שהייתה סביב הבסיס.

"אווף!!",מתן אמר בחוסר סבלנות.

"מה?!",רועי שאל.

"אין לי כוח שוב פעם להיות עם המפקד הזה"

"אל תדאג,אל תנשום בקול והוא לא ימצא אותך",אמרתי ומנסה להיות בטוח האם מה שאמרתי הוא נכון.

הגענו לגבעה,גבעת חול,שממה פשוט.

"אתם הולכים עכשיו לעשות את הגבעה הזאת מאה פעמים!לרוץ ולרדת,לרוץ ולרדת!בלי הפסקה!בלי דיבורים!מי שנופל לא יוצא השבת!!יאללה צאו!",הגיח קולו של המפקד מאחורינו,יותר נכון הוא צעק אותו,והקול רדף אחרינו.

התחלנו לרוץ לאט,בשביל לאגור כוח,אך שני דברים הפריעו לנו לעשות זאת.

אחד החול,שכן כל הזמן החלקנו בגללו אחורה,והשני המפקד שכל עשר שניות בערך צעק לנו ברקע,"אפילו סבתא שלי רצה יותר מהר!!יאללה יותר מהר!להגביר מהירות!"

אהה כן פתאום נזכרתי גם השמש והחום לבסוף הכניעו את כולנו בסיבוב השבעים ותשעה,כולנו היינו שפוכים,מזיעים,חסרי כוחות אפשר לומר גם קרובים למוות,אם לא להגזים.

"איך היה?!נהניתם?!!חבל שלא!כי מחר אתם הולכים לעשות זאת שוב!רק שמחר יהיו עוד 20 סיבובים!וזוכרים את עניין השבת כוסיות?!?!אז תנחשו מה?!,אין לכם שבת!!"

לפעמים הבנאדם הזה מגעיל יותר מידי,למרות שזה מוזר שאני אומר זאת עכשיו.

כשהגענו לאוהל הלכתי לכיוון הטלפון הצבאי,וצלצלתי להוריי.

"נו איך בצבא?איך האוכל?!לא קשוחים איתכם שם יותר מידי?!!",אמא שאלה רצוף מבלי לקחת נשימה לכל השאלות האלו.

"אמא",אמרתי לאט,"מה הלחץ?!"

"אני דואגת לך",היא אמרה,אני חושב ששמעתי פרץ דמעות חנוקות בגרונה שרק מחכות לצאת,אך אני חושב שזהו היה הדימיון שלי שתעתע בי.

"אני יודע,אני יודע",אמרתי,"הכל פה בסדר,האוכל סביר הייתי אומר,אך הוא לא מתקרב לרמה של האוכל שלך!אמא אין על האוכל שלך באף מקום!!"

הייתה שתיקה לכמה שניות,"אני חייב לזוז",אמרתי ונותקה השיחה.

כשהגעתי לאוהל,ראיתי את שאול ואריק משחקים שש-בש.

"חבל שאין פה בנות",אמר בנצי,"היינו משחקים איתן סטריפ שש-בש."

כמה שבני היה עצלן,בקטעים כאלה הוא תמיד התעורר.

אני הלכתי לישון ישר,הייתי סחוט מהיום הזה,ומהמאה סיבובים המעצבנים והמתישים האלו וגם מהמפקד,שלא התייחס אלינו כמו שצריך.

בבוקר העירו אותנו שוב באותה הדרך,אך כבר התרגלתי.

היום השלישי עבר בסדר,וכך גם שני הימים שאחריו.

ביום שישי,"בגלל שאני אוהב אתכם כוסיות",אמר המפקד,"אני מצ'פר אתכם ונותן לכם רק הפעם לצאת שבת,אך!אם אתם מפשלים שוב,זה לא יקרה עוד פעם..."

האוטובוס חיכה לנו ביציאה מהבסיס,עלינו עליו והוא התחיל לנסוע.

"הוא עשה הרגע משהו טוב?!",מתנק שאל אותי בפליאה.

"כן,אני חושב שכן",אמרתי.

מצח או בשבילכם אסף,דיבר עם חברה שלו.

אסף היה גבוה ממני בעשרה ס"מ לפחות,הוא היה שחום קצת,שרירי,ובנאדם טוב ואכפתי.

"כן מאמי אל תדאגי,לא יקרה לי כלום,הכל בסדר...אז שאני מגיע לקפוץ אלייך?סבבה יפה שלי..."

לא רציתי להאזין לשיחה שלהם,כי זאת שיחה פרטית ובין שני זוג אוהבים,ומה לי ולהם?

וויזל,רן,שמע מוזיקה בדיסקמן שלו,רן היה גבוה,שיער שחור ועיניים חומות,הוא נראה כאילו הוא הולך ליפול עוד שנייה בשינה עמוקה.

בני וג'ונסון,סתם דיברו,הם ישבו בספסל האחרון של האוטובוס,יותר נכון מיני אוטובוס{16 מקומות}.

שייקה ואריק,שיחקו שש בש,כן אני יודע בטח מה אתם חושבים שרק שש-בש בראש שלנו,אבל זה לא כך כשאתם בצא,ורחוקים מהבית ומכל סביבה שאתם מכירים,אז הדבר היחידי זה שש בש.

שאול דיבר עם אמא שלו,אתם יודעים כל השטויות של,"אל תדאגי אמא הכל בסדר..."

יותם כתב משהו במחברת שלו,אני מניח ששיר או משהו כזה.

שוקולד,שחר,דיבר עם חברים שלו בפלאפון הוא כל הזמן צלצל למישהו אחר.

ושמנת,ירין,אכל פיתה עם קוטג',עכשיו לא רק בגלל זה קראנו לו שמנת,צבע עורו כל כך לבן וחיוור שהוא נראה כמו קיר וחייזר כאחד,אבל בחרנו לקרוא לו שמנת,בגלל שהוא מכור לקוטג'.

ובאשר אליי?אני סתם הסתכלתי על הנוף החולף ועובר מנגד עיניי.

"הגענו!!טל,קום!!",מתן אמר מנסה להעיר אותי.

"מה..?אההה?",אמרתי חצי סטלנות חצי עייפות,פקחתי את עיניי,האוטובוס כבר נעצר ממזמן,היום היה נמצא בשלב שעות הצהריים המאוחרות.

הגענו לת"א,איזה כיף שוב פעם להיות במרכז ובמקומות המוכרים.

אסף בא אליי ואמר,"בה ביי אחי,אני זזתי לחברה שלי."

"בה ביי",אמרתי,"ואל תעשה איתה שטויות?!מובן?!"

"אל תדאג אחי,אם יקרה משהו אני אודיע לך",הוא צחק והלך.

מתן הלך עם וויזל,ירין ושחר למונית שתיקח אותם הבייתה.

"להתראות חברים",אמר אריק,"תמסרו ד"ש להורים".

"תגיד לי מאיפה אתה מכיר את ההורים שלהם?!",שאל שי.

אני לא,ניסיתי לתת אותה בחרוז."

"אחח,איזה דפוק",ובני הוריד לו צ'פחה.

כולם נסעו הבייתה,חוץ ממני חיכיתי שההורים יבואו ויקחו אותי.

בדרך ראיתי את תמי,תמי הייתה האקסית שלי עוד מהתיכון.

היא חיילת עכשיו,בקיריה אני חושב.

"שלום לך,דובון",אמרה בקול סקסי,שיערה הזהוב התנופף לו לריקוד הרוח ההולך ומאיץ,עינה החומות והגדולות חדרו את כל מגננותיי.

"שלום,לך",אמרתי,מדגיש את ה"לך".

"איך בצבא?",היא שאלה.

"אני יודע קשה מאד".

"תזכיר לי שוב פעם,איפה אתה בדיוק משרת?!"

"אני משרת בגול שבין לבנות לישראל,את יודעת קרבי."

"בטח שאני יודעת",היא אמרה בקול מעט פגוע.

"ואת?",שאלתי מנסה להיות נחמד.

"אני משרתת בקיריה,פה",היא הצביעה על בניין לא גבוה ולא נמוך אם כי רחב.

"את לא הולכת הבייתה?",שאלתי ומקווה בליבי שלא,כי אני עוד לא ממש התגברתי עליה.

"לא אני מחכה שחבר שלי יסיע אותי."

"אההה",אמרתו והשתתקתי.

זה כל כך כאב בלב ושרף אותו אותו,שרף אותו כל כך שלא משנה כמה אלוורה וקרח תשימו,זה אף פעם לא ירפא או ירגע.

אני מכור לתמי הזאת,אי אפשר להסביר את זה.

"הנה הוא הגיע",היא אמרה,"שלום",והלכה.

לא ראיתי איך חבר שלה נראה,אך המכונית הייתה פורשה יוקרתית.

עכשיו בינינו,איזו פורשה לא יוקרתית?!

הוריי החליטו סוף סוף להגיע,"מצטערים על העיכוב",אמרה אמא,מנסה לגונן עליה ועל אבא,"היו פקקים בדרך".

"זה בסדר",אמרתי בחוסר שביעות רצון ועייפות.

כשהגענו הבייתה,התקלחתי שטפתי את כל זיעת הצבא והסירחון,ישר אל הביוב.

אחרי שיצאתי,הלכתי למחשב ובדקתי הודעות בדואר האלקטרוני,היו לי חמש הודעות חדשות.

הראשונה מהידידה שלי חן,חן היא הבנאדם הכי מקסים שאני מכיר,הכי מושלם והכי אמיתי שיכול להיות.

השנייה הייתה ממדלן,קרובת משפחה שלי שגרה בצרפת.

השלישית והרביעית,סתם היו הודעות חשבון כאלו רגילות.

החמישית הייתה שוק בשבילי,מישהי,יותר נכון "אלמונית",אם נשתמש בכינוי שלה,רשמה לי שיר.

"כל כך אוהבת אותך,

אהובי,חבל שאינך יודע זאת.

חולמת עליך,יקירי,

חלומות מהסוג הטוב ביותר,

שרק אפשר לבקש."

שיר קצר אני יודע,אבל יפה,

השבתי לה בהודעה קצרה:

"מי את?!"

בתוספת קטנה של שיר שלי

"אל תדאגי,יפתי,

בעתיד עוד אדע אלייך

ובעתיד עוד אשמע על אהבתך,

אכיר בחלומך.

אך רק תסבירי לי דבר אחד.

אם ברצונך לעשות כך,

מי את אלמונית?"

והקלקתי על כפתור הסנד.

הלכתי לכיוון הסלון פתחתי טלויזיה,ראיתי שוב פעם פיגוע,אך בסיניי,11 אזרחים ישראליים נהרגו,זה היה בבית מלון.

כבר נמאס לי מזה,שהערבים הורגים ויורים בנו אחד אחד,בלי שום רחמים והבדל.

נמאס לי כל כך!שאם הייתי ראש ממשלה,הייתי שולח לשם כמה פצצות גרעיניות וגמר עם כל העניין.

מרוב העצבים שלי בלי לשים לב,נתתי לשולחם מכה חזקה,שאמא ישר קפצה ובא לסלון.

"מה קרה חומד?!"

"שום דבר אמא",אמרתי בחוסר הקשבה.

יום שבת בערב הגענו שוב לבסיס.

"איך הייתה השבת כוסיות?!",המפקד שאל.

כששחר התחיל לענות,אז המפקד קטע אותו,"אני לא רוצה לשמוע בכלל מה עשיתם,אפילו אם גילחתם את הביצים שלכם,זאת הייתה שאלה רטורית!יאללה שעת כיבוי אורות!"

בסביבות שתיים ורבע-ועשרה,בלילה,התעוררתי,מקולות של בכי ויגון.

חיפשתי באוהל,מי בוכה,אך לא מצאתי אף אחד,כולם ישנו כמו ילדים טובים שכבר ריחפו ברקיע השביעי.

יצאתי מהאוהל בהיסוס קל,ראיתי את המפקד,עם סיגריה ביד אחת וביד השנייה הוא החזיק תמונה לא ידעתי מי מצולם בתוך התמונה.

פרצי הדמעות שהיו בעיניו,חשבו איך לעשות דווקא למפקד הקשוח ולהפוך אותו לרכיכה ולכן הן התפרצו.

הוא הסתובב מעט לכיווני,הכנסתי את הראש מהר לתוך האוהל.

לפתע שמעתי צעדים מתקרבים,מכיוון המפקד שלנו.

"שוב פעם בוכה עליה?",זה היה הרס"ר,הוא היה בדרגה נמוכה יותר מהמפקד שלנו,המפקד שלנו היה מ"פ.

"כן,שוב פעם בוכה,מה אתה רוצה?!",שאל המפקד בחצי עצבנות חצי עייפות.

"לראות ולשאול,מה קורה איתך הזמן האחרון?"

"שום דבר,פשוט אני מקנא כמהה בילדים האלה,שכל העתיד לפניהם והם לא חוו שום סבל",אמר המפקד בלחישה שכמעט שאני לא שמעתי.

"וזה אומר שאתה צריך להיות איתם קשוח ככה?",שאל הרס"ר בקול עדין.

"מה אתה יודע?!תגיד לי,מה אתה יודע על אהבה שמתה,על אישתך שנפטרה ממחלה ממארת,בעצם שכחתי אין לך אישה בכלל!",אמר המפקד בקול מעט עצבני,עם דרגת צעקה מאד נמוכה.

"אני מנסה לעשות מהם גברים,ששום דבר לא יפיל אותם בקרב,ששום דבר לא ישבור אותם בחיים",אמר ופרץ דמעות נוסף שוב התפרץ אני מניח,כי שמעתי אותו מיבב.

ואז אחרי כמה דקות של שתיקה,"סליחה שהתעצבנתי עליך...אתה לא אשם...",אמר המפקד.

"זה בסדר,נסה לישון",אמר הרס"ר והלך.

באותו הרגע כל כך ריחמתי על המפקד ועל האהבה שלו,הבנתי שהוא לא בנאדם כזה קשוח ועם לב של אבן כמו שחשבנו.

הייתי בכיווני למיטה,ששמעתי את המפקד.

"מה כבר אתה שמעת?!",שאל עוד עם דמעות בפניו.

"שום דבר",אמרתי,אך אני חושב שפניי הסגירו אותי."

"אל תשקר!",היא התקרב אליי.

אני חושב שעוד כמה אנשים התעוררו,אך הם פחדו מלהרים את הראש,שהמפקד לא יאכל גם אותם.

ואז המפקד נפל על ברכיו והחל למרר בבכי,התקרבתי אליו באופן איטי.

"א...א...אני מצטער,ששיקרתי,שמעתי הכל..."

"זה בסדר,אל תרגיש עם עצמך יותר מידי רע..לפעמים צריך לשקר בחיים...",הוא אמר.

עכשיו כבר כולם היו ערים,נועצים את מבטיהם במפקד ובי ושוב במפקד.

"אתם בטח רוצים שאסביר לכם הכל,נכון?!"

כולם לא ידעו מה לענות,מרוב ההלם שהם קיבלו המפקד הקשוח והזבל שלהם בוכה לפניהם,מראה טיפת רגישות,הם עוד לא היו מוכנים לדבר כזה.

"אני מניח שזה כן",הוא אמר בקול מעט יותר דומה לקולו שבדרך כלל.

"טוב,אני אספר,עם כל הכאב והדמעות שלבט יתפרצו.

הייתה לי אישה וכפי שאתם שומעים הייתה",פתאום ראינו עוד שני זרמי דמעות בשני צידי פניו.

"היא...היא...נפטרה בגלל מחלה מחורבנת,עם שני ילדינו ברחמה...ולא אני לא מצפה ממכם לרחם עליי,ממש לא.

ומחר אנחנו נתנהג כרגיל..."

"ספר בבקשה",אמר מתן,היינו המומוים שמתן מוכן שהמפקד יהיה באוהל הרבה זמן והוא עוד עשה זאת ברצון...כי אחרי הכל מתן לפני השבת הזאת כל כך שנא את המפקד שנאת מוות...ואיחל לו את כל הדברים הנוראיים שבעולם.

אחרי שהמפקד סיפר לנו את כל הדברים,שלוו לפעמים במעט דמעות וקולות של "ואיי",מצב רועי ובני.

הוא סיים עם העבר שלו ועם כל הסיבה לעצבות שכבלה אותו ואז הוא הוסיף להגיד...."אני מקווה שאתם יודעים שאני לא שונא אתכם,פשוט אני מתנהג ככה,מכיוון שאני טיפה מקנא בכם וגם כדי שלא תיכנעו אף פעם שתהיו גברים...כי יש לכם עוד למה לצפות ולהרגיש,אני מקווה שתזכרו זאת..."

הייתה שתיקה קצרה.

"אתם הפלוגה הכי אמיצה,מגובשת,מוכשרת הכי הכי שהייתה לי,במהלך ערבע עשרה השנים בהיותי בצבא.

שנה וחצי עברו להם ככה מבלי להניד עפעף ואז התחילה המלחמה בלבנון.

המלחמה הייתה קשה כפי שאתם בטח שמעתם ומשערים לעצמכם.

נהרגו אזרחים ישאליים וחיילים שנלחמו למען הגנת המדינה.

הפלוגה שלנו חדרה ללבנון,אחרי קבע של חצי שעה תנועה,היה שלב מסוים שהתקדמנו ושמתי לב למשהו מוזר,מוזר כל כך עד שהיה מפחיד.

היה כל כך שקט,"המפקד",לחשתי,"אני חושב שמכתרים אותנו.","אתה צודק",אמר,"אבל בוא ניתן להם לחשוב,שאנחנו לא יודעים."

לפתע שמענו רחש של ענף דקיק נשבר מימיננו בשיחים.

וויזל התחיל ביריות מטורפות לשם,לפתע שמעתי מקלת יריות שורקות וחורקות מעל אוזניי.

"תתפסו מחסה!!!",צעק שחר.

המפקד ואני קפצנו ושכבנו מאחורי סלע גדול שהגן עלינו לזמן מה לפחות.

וויזל נפצע ברגלו,הוא בקושי יכל לזוז,אסף וירין לקחו אותו למקום יותר בטוח מתנק חיפה עליהם.

אך לבסוף ירייה אחת של הערבים החולרות האלה,הגיעה אליו והוא נפל ונכנע,נכנע לחיים ומת.

"לא!!!",רועי ושי צעקו.

"תהיו רגועים,אל תאבדו עשתונות,תהיו בשליטה!",אריק ניסה להרגיעם ובני עזר לו להחזיק אותם,שלא ילכו לשטח האש.

לבינתיים המפקד ואני חיפינו על וויזל אסף וירין.

בני לקח את מתן,כששי חיפה עליו.

פעם כשהיינו חצי שנה בצא,המפקד תמיד אמר,"לא משאירים אף אחד בצד,לא עוזבים מאחור אף איש..גם אם קורה הגרוע מכל והוא מת..."

בני נפצע בידו מקליע,מזל שהקליע רק שפשף אותו כי אחרת המצב יכל להיות הרבה יותר גרוע.

המפקד ואני הפלנו שניים,שי ורועי,הפילו עוד שלושה.

אנחנו לא יודעים כמה ערבים מזוינים בכלי נשק היו שם,אך בטוח שהם היו רבים מאיתנו.

הקרב נמשך כעשר דקות,עד שהם הערבים לבסוף נרגעו,המצב היה יחסית ברגיעה,אך הם עדיין היו שם.

איש הקשר שלנו,ירין,צעק,"תגבורת,תגבורת,בנקודה 124325",אך הטלפון שווק חיים.

"המפקד",הוא צעק,"יש לנו בעיה,הקו מת."

"ננסה להסוף אותם לבד,אמורה להגיע תגבורת עד הבוקר."

שייקה צעק,"אבל זה עוד חמש שעות!"

"אנחנו חייבים להסוף אותם,אנחנו חייבים לנסות!אתם רוצים למות אול חיות?!",אמרתי מנסה להעלות כמה שיותר את המוטיבציה.

שמענו מסוק מלמעלה,חבל שהוא לא היה משלנו,לקח לנו קצת זמן להבין שהמסוק הוא לא בדיוק של צה"ל.

"תתפסו מחסה",המפקד צעק שהבין שהמסוק הוא של הערבים.

פתאום כל האדמה התהפכה,לקולה המרעיד והמחריש אוזניים של הפצצה שהטילו עלינו.

חבל שאף אחד לא ראה זאת,חבל שאף אחד לא בא לעזרתנו.

כולם מתו ישר במקום,כמובן חוץ ממני.

אני כותב את המכתב הזה בשארית כוחותיי,בבקשה...תפרסמו אותו,בבקשה תציגו את חייהם של חברי הפלוגה...כואב לי כל כך כאילו כל החיים נשאבים ממני כמו שואב אבק..."

הנשמה נפחה ממני,אל העולם הבא שאחרי העולם הזה...וכאן מסתיים סיפורינו על פלוגת החיים,הפלוגה שבה האנשים אהבו לחיות והתמודדו עם החיים.

וכן שוב פעם הודיעו בחדשות,על חיילים הרוגים...חבל שזאת מציאות חיינו שזה לא כל כך כואב לאנשים זרים,אלא רק להורים ולחברים.