אחרי שנורית עזבה, כלום כבר לא היה אותו דבר, שוב לא נשמעו מכיוון המטבח קולות של שקשוק כוסות ומזלגות. נדמה היה שרק אתמול אמרה שהכל נגמר. עכשיו כשחשב על זה עברו כבר שבועיים, והוא יחל לשמוע את קולה גם כששרה בזיוף במקלחת. הרגעים הכי קשים היו כשחזר מהעבודה והערב היה יורד, אז הרגיש את הבדידות עוטפת אותו במלוא עוצמתה. נזכר איך היתה מפטפטת בעליזות, ומסתובבת סביבו, מחבקת ומלטפת, והוא שהיה כל כך טרוד בעבודה שלא נגמרת, בפרוייקט חדש, בנה סביבו מעין חומה של מתח ועצבנות. באותו ערב פרצה בבכי, ואמרה בקול קטוע שהיא לא כלולה בעולמו החדש. חשה מוזנחת רגשית, ככה מלמלה לו בין משיכה אחת באפה, לבין משיכה שנייה. למחרת הפתיעה אותו במשרדו כדי להזמין אותו לארוחת צהרים מפייסת, ורצה לבעוט בעצמו כשהפתיעה אותו בזרועותיה של אורית השותפה לפרוייקט.
הערב חש מחנק, והעייפות תעתעה בו. למרות שרצה מאוד ללכת לישון, חש שלא יוכל להירדם, הוא החליט לצאת לשתות בירה. עכשיו ישב בבר, על כיסא חסר משענת, בהה בכוס הבירה הריקה שלו, ושמח שהאפלולית אופפת אותו כמו שמיכה ישנה.
הראש כאב לו, עיניו כבדות, הרגיש כמו חרא, אבל לא יכל להפסיק עכשיו. בעצם, לא ממש רצה להפסיק, הייתה בזה איזושהי נחמה לשבת שם בדלפק הכרום, וחוץ מרחש של קולות לא מחייבים, לא להקשיב לדבר. מוזיקת ג'ז חרישית נשמעה מתוך רמקולים סטריאופוניים, וזה בהחלט תאם את מצב רוחו.
בחצי שעה ראשונה תהה אם הוא בדיכאון, אחרי כוס בירה אחת חש חמימות נעימה מתפשטת בגופו, והחליט שזה סתם עוד יום שעבר, ושמחר מחכה לו יום דומה.
הוא הרים את מבטו אל האישה שעמדה מאחורי דלפק הכרום וערבבה משקאות. "תמי, תני לי עוד חצי ליטר בירה."
תמי הביטה בו, עיניה השחורות נצצו לעומתו, התקרבה אליו ורק דלפק הכרום הפריד ביניהם, ממקום מושבו יכל להריח את ניחוח גופה, וגם אם התאמץ לא הצליח לזהות את הבושם שלה, הוא היה קלוש, מעורב בניחוח עשן של סיגריות. "רוצה לאכול משהו?" שאלה. "אני יכולה להכין לך כריך עם סלט עוף." הוא הביט בה. לבשה גופייה שחורה, בעלת מחשוף עמוק, שאינה מתאמצת לכסות טפח, כתפיים דקיקות, עור לבן, קול צרוד קמעה, כמעט מתוקה. עיניה לא הסתירו את העובדה שחשקה בו, הוא שם לב לכך, אבל בחר להתעלם ממבטיה. היה טרוד מדיי. לו רצה, היה לוקח אותה למיטה, והיא לא הייתה מתנגדת, אבל לא רצה, לא חש שום התעוררות. הוא תהה אם הוא מזדקן, עבר הרבה זמן מאז נגע באישה, נדמה היה שזה קרה במאה שעברה.
עכשיו הניחה את זרועותיה על הדלפק, ונשענה עליהם, המראה שניבט אליו מתוך גופייתה היה מעורר, ושם לב שהוא בוהה בשדיה המתפרצים. כמעט יכול לגעת בהם בידו, סנטימטר אחד ודיי.
"אני לא רעב." ענה בעייפות.
"זו הכוס הרביעית שלך, יותר מדיי בירה תזיק לכבד שלך" אמרה בקול צרוד.
"אז מה?" ענה, ומבטו חזר אל הכוס הריקה.
היא משכה בכתפיה, "אתה צריך לנהוג חזרה הביתה." מלמלה בדרך אגב, "תשאירי לי את זה, תמי." ענה. שמה לב למבט הזגוגי שנעץ בה כשהזיז את הכוס לעברה על דלפק הכרום. "היום אני זקוק לאלכוהול במיוחד, יש…" היסס, כאילו שקל מה ברצונו לומר, שוקע במחשבות, אבל אז התעורר, הרים אליה שוב את עיניו, ואמר, "יש לי כאב ראש." סיים.
תמי עיוותה את שפתיה. "תיקח אספירין, בירה לא מרפאת כאב ראש." אבל לקחה את הכוס בכל זאת, ומילאה לו חצי ליטר בירה.
"את מזכירה לי ..." היסס בגיחוך, גופו נרעד, וחיוכו התפשט עד שהפך לצחוק מר. לא סיים את מה שהתכוון לומר, אולי בגלל שחשב שזה לא ממש חשוב.
לגם מהבירה הצוננת שלו. שערו החום נראה שחור באפלולית, עיניו נראו כהות אף הן, והוא בהה בציור הקיר שמולו.
תמי הרשתה לעצמה לבחון את כפות ידיו הגדולות, אוחזות בכוס בקלילות, אגלי המים הצוננים מעל לכוס הארוכה זלגו על זרועותיו, ועיניה עקבו אחרי הטיפה שנעלמה לתוך זרועו. כתפיו הרחבות נעו כשמתח את צווארו, וחלק מחזהו הרחב והחלק הציץ דרך החולצה הלבנה- שכפתוריה העליונים היו פרומים- באור האפלולי נראתה החולצה כחלחלה.
מהורהרת, החלה לנגב את דלפק הכרום במטלית לחה. "בעיות?" שאלה.
הוא נשף החוצה, משהו שמתיימר להיות צחוק. "למי אין בעיות."
תמי משכה בכתפיה. "אתה יכול לספר ולהוריד מעצמך את העול."
כמעט שקל את הצעתה, אבל לא נראה לו מעשי, זה היה מורכב מדיי, אפילו הוא עצמו לא היה בטוח שזה אפשרי, הרבה דברים הטרידו אותו, והדבר האחרון שידע הוא איך להתחיל.
אז החליט להתעלם.
הבירה סחררה אותו מעט, והישרה בו הרגשה קלילה, פגש את מבטה, אבל לא ממש התרכז בו.
הקלילות הנעימה שהשתלטה בו עזרה לו לשכוח לזמן מה דברים מטרידים. לבסוף ירד מהכיסא הגבוה, הניח שטר של כסף על הדלפק. "תודה, תמי."
היא הניחה יד על ידו, "עזוב, היום זה על חשבוני." זוויות פיה נעו בחצי חיוך. עיניה פגשו בעיניו, ההחלטה להיות נועזת ולגעת בו, גרמה לו לרצות לצחוק, ובד בבד להרגיש מוזר, הוא מבקר בבר הזה כמעט שלוש שנים ברציפות, לעיתים הביא לכאן את נורית, ותמי אף פעם לא נסחפה למעשים של מעבר לשיחה קלילה, היום הייתה שונה, אולי בגלל שהרגישה בודדה כמוהו, הוא חייך, נותן לה ללטף את כף ידו, מנסה לבדוק עם עצמו מה זה עושה לו, "רוצה להישאר?" שאלה בשקט, והוא שמע אותה למרות רחש הקולות סביב, גם מוזיקת הג'ז נשמעה לו מרוחקת.
"מתי את מסיימת?"
"בעוד שעה." ענתה בשקט.
"אני אחכה," ענה. "תני לי עוד בירה בינתיים." התיישב שוב, ומבטו חלף על פני הבר המעושן, האפלולי.
באיטיות הסיעה את הבירה ממנה אליו על דלפק הכרום, סנטימטרים ספורים עד ידו המאוגרפת שנחה על הדלפק, וחשה את המתח שבגופו. לא היה אכפת לה מה הייתה הסיבה שבא הערב לפאב, לא התעכבה על הסיבה שרצה את חברתה הערב. והוא מצידו חשב שהוא חייב לבדוק אם עדיין יכל לדפוק בחורה כמו שרק גבר יכול לעשות זאת, או שהוא פשוט הפסיק לתפקד לתמיד אחרי שנורית עזבה, ומוזר שלא חש שום התלהבות. תוהה אם הפסיק לאהוב את נורית.
תמי נראתה לו כל כך זמינה, כל כך קרובה, והחליט שהוא הולך על זה, גם אם זה לא תאם את מצב רוחו, תמי הייתה כאן בשבילו.
הדירה שלה הייתה קטנה ונקייה, לא שציפה למשהו אחר. מרוהטת בפשטות. ספה גדולה אדומה ניצבה בחדר המרכזי של הדירה, צמודה לקיר, ומולה שולחן זכוכית כהה הספה האדומה נראתה לו מזמינה במיוחד, התפתה לשכב עליה, לשקוע ולהירדם, הכריות התפוחות הבטיחו רכות, ונוחות.
אבל לתמי היו תוכניות אחרות, והוא זה שנטע בה את ההסכמה והאישור לכך. במשך השעה שחיכה לה, הרהר בהרבה דברים, שתה בירה וחשב, שואף לתוכו את העשן האפלולי של הבר, חש בניקוטין החזק של הסיגריות אופף את ריאותיו למרות שלא עישן מימיו, ובכל אותם רגעים לא גרעה ממנו את עיניה, כאילו ידעה שיקום לפתע, ויברח מהבר, מה שלאמיתו של דבר עלה במוחו לא פעם. והוא הרגיש כמו שמוק שחש חרטה בכל רגע שהשעון סיים סיבוב של דקה.
הם נסעו במכונית שלה, כל הדרך שתק, היא הייתה שקועה במחשבות משלה, ונראה היה שזה נוח לשניהם.
עכשיו עמד בדירה שלה, וראה איך היא בועטת את נעליה הצידה, ומתקרבת אליו. ריח סיגריות נדף ממנה, ריח של זיעה קלושה. רצה ללכת משם, הרעיון לשכב איתה נראה לו פתאום פזיז מדיי, וחסר טעם.
אולם היא ציפתה לו, רצתה בו, בדיוק כשם שחשב שרצה מוקדם יותר באותו ערב, כשישב מול הדלפק.
אבל זה היה מוקדם יותר, עכשיו הוא חשב אחרת…
היא עמדה קרוב אליו, עיניה השחורות מביטות בתהומות נפשו. בוחנות, מחפשות את המילים שלא נאמרו במפורש, בודקת בשתיקה שעמדה ביניהם. ידעה שהוא לא חושק בה, ולהפתעתו זה לא הפריע לה, מסיבות שהיו ברורות לה בלבד, שיחקה איתו באותו משחק, נענתה לרצונותיו בהסכמה, מבלי לשאול מדוע.
הוא כחכח בגרונו, "רוצה שאלך?" שאל.
"לא." ענתה. נתנה למבטה לרדת אל שפתיו, ואז שוב חזרה אל עיניו. הן היו חומות כמו שוקולד חלב מעורר תשוקה, אבל ריקות כמו תהום, מיואשות.
והוא לא זע, לא ניסה לגעת בה.
כשנגעה בשפתיה על שפתיו, לא הגיב בהתחלה, נראה לו מוזר שלא היו אלא שפתיה של נורית, וכשלשונה נעה על שפתו התחתונה במיומנות נענה לה בנשיקות קטנות לא מחייבות. הרגיש את ציפורניה שורטות בעדינות את חזהו.
התחושה שבגופו הזכירה התעוררות.לא רצה לנשק אותה, אולם עשה את זה, טעם פיה היה מתקתק.
היא דחפה אותו אל הספה האדומה, הספה שעליה חשב לישון, שקע בה כשנאבקה במכנסי הג'ינס שלו.
הסקס ביניהם היה מהיר וחזק, הוא יכל להישבע שהכאיב לה בשלב מסוים, כשעיוותה את פניה בחוסר רצון, איכשהו התפלא בכלל שנכנע לתחושות, הן היו מבולבלות, עמומות, מרגיש כמו עינוי, קולה הצרוד נשמע לו בקושי, זה היה מהיר, הגיע לפורקן כמעט מייד, ותמי לא הצליחה להסתיר את אכזבתה. עיניה השחורות היו אפלות, רחוקות ממנו.
עכשיו הרגיש גרוע יותר מתחילת הערב, עלתה בו בחילה חמוצה, הבירה ששתה מוקדם יותר איימה לעלות במעלה הוושט שלו ולהתפרץ דרך גרונו, בטנו התערבלה, וראשו כאב כאילו אלפי פטישים הלמו במרכז מוחו. קשר את שרוכי נעליו כשתמי התעטפה בצניעות פתאומית בסדין עליו שכבו עד לפני שנייה, דילגה מעל הכרית שנפלה על הרצפה בהסתערות שלהם אחד על השני, ונכנסה לחדר הרחצה הצמוד.
טריקת הדלת החזקה שלה הקפיצה אותו,
בלי לומר מילה יצא בשקט מהדירה שלה, והעריך שיוטב לה אם לא יאמר לה דבר. החל לצעוד לכיוון הרחוב הראשי, הרוח הקלילה טפחה על פניו, וערבלה את האוויר באפו, מנסה לטהר את הריח שנצמד בעקשנות לגופו, ריח הסקס הסתמי, חסר המשמעות, המיותר, חסר רגש וזול.
הוא השתוקק להתקלח, ולישון.
כלום כבר לא אותו דבר מאז נורית עזבה.
