גרנו בבית קטן באמצע היער. לא ממש יער, יותר שמורת טבע קטנה שאיכסנה בתוכה כמה בתים. לא הייתי בקשר עם השכנים, העדפתי להתמקד בגבר שלי ובבית שלנו. הייתי אישה טובה. בישלתי, ניקיתי, אפילו הבערתי לבד את האח. מדי ערב חיכתה לגבר שלי ארוחת ערב חמה, סלון מסודר וחיוך ממני. הוא אהב אותי כל כך... רק מבט אחד שלו ויכולתי להרגיש את כל הרגשות שלו.
אהבתי את הליטופים שלו, את החיבוקים השקטים האלה. אהבתי לראות אותו אוכל בתיאבון ואחר כך מפנה את הצלחת שלו לכיור. אהבתי לראות אותו נזרק על מיטת העץ, עייף מכדי להוריד את הנעליים. ואז הייתי מתקרבת אליו, חולצת את נעליו ומפשיטה אותו מבגדיו. הוא היה מחייך עם עיניים עצומות ומושך אותי אליו. וכך, כשאני שוכבת לצידו, הוא היה מחבק אותי ולוחש לי כמה אני חשובה לו. אהבתי להירדם לידו, כשהוא גמור מעייפות ואני בתוך זרועותיו.
החיים שלנו היו רגועים ביותר. החלטנו שלא מתאים לנו לגור בתוך עיר, אז עברנו לפרוייקט שהקימו בצפון הארץ. כמה בתים בתוך שמורת טבע. התנאי היה שכמובן נשמור על העצים ועל הצמחים, אבל חוץ מזה- היינו חופשיים לגמרי, בתוך הנוף המרהיב הזה. הוא עבד באיזשהו מפעל בקרבת מקום, ואני נשארתי כל היום בבית, דואגת לעבודות וקוראת. אהבנו את החיים השקטים שלנו.
הגבר שלי לא היה רומנטי במיוחד, אבל ידע להפתיע לפעמים. פעם אחת הוא חזר הביתה עם זר פרחים שהוא קטף בעצמו. הוא הפתיע אותי כשהייתי במקלחת, והצטרף אלי. עמדנו מתחת לזרם המים החמים, הוא מצמיד את גופו אל גופי הרטוב, מחבק אותי ולא מרפה. התפלאתי. לא מתאים לו להיכנס כך באמצע המקלחת שלי, אבל שמחתי שעשה כך. הוא נישק את צווארי ואני ליטפתי אותו, מעבירה את אצבעותיי בין שיערו. כשיצאנו מהמקלחת, חיכו לי פרחים צבעוניים מפוזרים על המיטה. את אותו הלילה לא אשכח לעולם.
ערב אחד הוא לא הגיע. הסתכלתי מחוץ לחלון וראיתי שרוב הגברים כבר חזרו לביתם. תהיתי מדוע הוא מתעכב, וניסיתי להישאר רגועה ככל האפשר. שעה חלפה, שעתיים אפילו, והוא לא הופיע בפתח הדלת. ארוחת הערב כבר הספיקה להתקרר, ואני התחלתי לדאוג. הבטתי מחוץ לחלון לעיתים קרובות, מחפשת סימן לבואו, אך לא ראיתי דבר. החושך השתלט על היער והעצים הצפופים יצרו צבע שחור ומפחיד. החלטתי לצאת לחפש אותו, למרות שהוא השביע אותי לעולם לא לעשות זאת.
הצטיידתי במעיל גדול ובפנס. האור הקלוש בקושי האיר לי את הדרך. צעדתי רועדת בין העצים, קופאת בתוך המעיל. האדמה הקרה והיבשה הרעישה תחת רגליי. העפתי מבט סביב ולא מצאתי שום סימן חיים. הפחד כמעט ניצח אותי, אבל האהבה לא הניחה לי לוותר. ידעתי שאם לא אמצא אותו בעצמי- ייתכן ואיש לא יוכל למצוא.
התקדמתי בתוך היער, אוחזת בקושי בפנס. הגעתי אל חלקת יער שלא הכילה בתוכה הרבה עצים. אור הכוכבים האיר על השטח ויכולתי לראות יותר בבירור לאן אני הולכת, בלי למעוד כל כך הרבה. חששתי שלא אדע את הדרך חזור, ובכל זאת המשכתי הלאה.
כשראיתי אותו שוכב שם בצד, ידעתי שזה לא יכול להיגמר בטוב. דמותו האהובה מונחת כך על האדמה הקרה. מרחוק ראיתי שהוא לא עצר לנוח, ולא ישן. הוא לא בחיים. קפאתי במקומי, לא ידעתי מה עלי לעשות. צד אחד שבתוכי רצה לרוץ אליו, לנסות לעזור, אך הצד השני ידע שאין סיכוי שאוכל לעזור... ושאם אראה אותו מקרוב ללא רוח חיים, אאבד כל רצון לחיות.
וכך בלי לחשוב, פניתי לאחור והתחלתי לרוץ. בוכה, רועדת, מועדת עם כל כמה צעדים. אני לא יודעת איך מצאתי את דרכי הביתה, אבל בבוקר התעוררתי כשאני ישנה בסלון.
קמתי בחרדה, מסתכלת סביבי. עיני רואות מטושטש ונשימותיי מהירות. כל הגוף כאב לי, השרירים נתפסו. הורדתי את השמיכה ממני ו... רגע, לפתע נזכרתי שלא אני כיסיתי את עצמי.
גררתי את עצמי בחשש רב לכיוון חדר השינה ופתחתי את הדלת. ראיתי אותו שוכב במיטה, עם הנעליים על רגליו ובגדיו על גופו.
זה רק הפחד שהשפיע עלי.
והנה הוא כאן במיטה, בריא ושלם.
התקדמתי למיטה וחלצתי בעדינות את נעליו. נשכבתי לידו וליטפתי ברכות את פניו. כמה שאני אוהבת אותו.
