שירים

ללא מוצא כתב אלי פרץ

'שמנטוזה', המילה במוחה נחרטה

כבר בגיל תת חובה

הבינה, שבמעט מחברותיה היא שונה

ואפילו הגננת לא אוהבת ילדה שמנה

בבית הספר הפנימה שרק ללעוס דבר מה

מביא לנפשה נחמה

כינויים שונים הדביקו לה, שמנה,

שמנטוזה בבון, או דבה,

דחויה ובודדה ואין מי שישב לידה

לא רק כינויים אלא גם הדרה, לא ממש חרם

אלא התרחקות הבנים מקרבתה

ומצד חברותיה דחויה

ושוב כמו בלופ, דבר מאכל הביא לנפשה נחמה

בחלומה, השתקפה במראה, נערה דקת גזרה

מחלפות שערה על כתפיה גולש שחור וחלק

לבושה שמלה לבנה ונעלי בלרינה

וכשעלתה לבמה קם הקהל ובהתרגשות שרק.

שריקה ארוכה מלווה בדברים שאמרה

המקובלת בכיתה "קחו ממני את זאת השמנה

אפילו מעבר לבן אדם נורמאלי לא משאירה"

ובבהלה נצטמק גופה וסליחה חרישית לחשה.

עניין רב בלימודים לא מצאה,

רק את קרבת משפחתה חיפשה

כי רק שם מזור לנפשה מצאה

את בגדיה אימה עיצבה

ועל סיורי השופינג בקניון ויתרה

בצבא לא נמצאו בגדים תואמים למידותיה

ושבועיים סובבה בין האוהלים

לבושה בבגדים אזרחיים

עם תחושה של חיילת אבודה

שגם כאן מצאה שהשקם

הוא נחמת נפשה.

תגובות