כפרח הלילך

עינייך נוגות

שותקות, מסתירות דבר מה

כמפה רקומה...

בתכול שמיים, בזהוב גרגרי החול

עינייך צחות

בן נפגשו האור והצל מעת לעת

ואין זכר לדופי...

רק שמחה בפנייך, כמהה לצאת

עינייך תכולות

ושפתותייך חוט שני

לחייך מסמיקות באודם

ופנייך מתמלאים באור –

ואני?

ואני, בך הבטתי

ותמיד חפצתי בך

בקסם עינייך הנוגות

בחיוך פנייך, שמאיר חושיי

כפרח הלילך – תמירה את

מבטת לפניי...

ואני אל יופייך משווע

כגל, המתנפץ אל החוף
כפרח הלילך – את פורחת

ואני קמל, אך עוד לא הרחתי את הסוף

לא אבדה תקוותי, לא אפסו כוחותיי

במלחמתי את מעוז ליבך לכבוש