פייבלה ורוזלה

           פייבלה ורוזלה  - אגדה ירושלמית

                (מתוך: רומנסרו ירושלמי, 1995)

1.

פייבלה קבצן היה. בימי ילדותו חלה והוכרז כמת, נתעורר ומצא שהיה מושכב ואורותיהם של נרות רבים סביבו. נשתבשה דעתו. הלך לרחוב, מחזר היה אחרי הפתחים, מבקש סמרטוטים לכסות גופו ושיירים למלא בטנו. ראתה רוזלה אשת הגביר שהיה עצוב ונאה, אמרה לו: אם אתן לך מאכל וכסוּת תהיה שמח? אמר לה: הן. הייתה נותנת לו מאכל וכסות. שמע בעלהּ והוציאהּ מביתו והדירהּ הנאה מכל נכסיו. הלכה רוזלה אל פייבלה ואמרה לו: אם אלך אתך תשמור עליי? אמר לה: הן.

בלילות היו ישנים בתחנת אגד הישנה על הסמרטוטים, ופייבלה היה פולה כינים מתוך שערותיה וצעיפיה. אמר לה: אלמלי היה בידי הייתי נותן לך ירושלים של זהב. בא רבי עקיבא ונדמה להם כקבצן בן קבצן, וקרא על הפתח ואמר להם: תנו לי קצת סמרטוטים, שאשתי ילדה ואין לי במה להשכיבה. אמר פייבלה אל רוזלה: ראי אדם זה, שאפילו סמרטוטים אין לו.

2.

נפלתה כינה מתוך צעיפיה של רוזלה, קיפצה עד שנצמדה לצווארי פרוותו של הגביר בעלה. בימות החורף היה זה הולך ומתגרד. ראוהו ידידיו, אמר להם: נדמה שכינה או עלוקה נדבקו דווקא אצלי, שלא כמו העניים, נקי אני. אמרו לו: ולמה לכינה ועלוקה לדבוק בעניים, שאצלם אין מאכל ומשקה והם מזים ורזים, ואילו אצלך שפע.

3.

נפלתה כינה בת לאותה משפחת כינים של אותה עלובה, קיפצה וחיפשה עד שנקלטה בין קפלי גלימתו של אחד מבעלי השוק. טיפסה וטיפסה עד ששכנה בטח בין שערות ראשו, ראתה משם כל טוב וקהל גדול. שכנו של בעל השוק, כינתו ראתה שכינה חדשה הגיעה, אמרה לה: אם עשית דרך ארוכה תוכלי ללמדני דרכים בחוצות ירושלים? אמרה לה: הן. שתי הכינים יצאו לטייל על ראשיהם של אנשי ירושלים, היו מקפצות מראשו של זה אל ראשו של זה והיו נהנות מזיווה של עיר הקודש. בשעות הקבועות לתפילות היו לומדות מנהגיהם של מאמיני הדתות שהיו בין שוכני ירושלים והיו ידעניות ומלומדות.

4.

ראתה כינתו של הגביר בעלה של רוזלה שדודניות רחוקות אלו לומדות ומִתּרבתות ומתרבות, אמרה להן: אם אצטרף אליכן תקבלוני? אמרו לה: הן.

הכינים הרגל עשו להן, שהיו מנקות את כנפותיהן אלו לאלו, ממנהג עדתי למנהג דתי, והיו הולכות ומרקדות בכל סביבותיה של ירושלים.

5.

ניטש הגביר, לא היה גירוד. נפסק הגירוד, היה הגביר טורד מצחו ומוחו במחשבות עגומות והיה מהלך חפוי ראש ברחובות העיר. הלך אצל אחד חברו, אמר לו: משונה הדבר שאין לי גירוד ויש לי טרדות, ולא אבין מה זה מזה. אמר לו: נשמתך היא. נפח הגביר נשמתו.

נִפְּחָה נשמתו של הגביר, ערכו לו טקס השכבת המת. שמעו כל הכינים בנות משפחתה של זו שהייתה אצלו, אמרו לה: בשבילך נפח הגביר נשמתו. אמרה להן: הבה נצא ללוותו בדרכו האחרונה. היו הולכות וממלאות פיהן של הבריות אנחות ואנקות, והלוויה צלחה לו.

רבקה ירון ©