מַגֶּדֶת הָעֲתִידוֹת

מַגֶּדֶת הָעֲתִידוֹת - מַעֲשִׂיָּה

*

מַעֲשֶׂה בְּמִשְׁפָּחָה עֲשִׁירָה מְאוֹד שֶׁאֲנָשֶׁיהָּ גָּרוּ בְּבַיִת עֲנָק

בְּרֹב הָדָר וּפְאֵר. הַכֹּל הָיָה טוֹב וְיָפֶה עַד שֶׁבְּנֵי הַבַּיִת הֵחֵלּוּ

רָבִים בֵּינֵיהֶם. זֶה בָּנָה לוֹ קוֹמָה לְמַעְלָה. אֲחַר זְמַן גַּם זֶה בָּנָה לוֹ

קוֹמָה מֵעַל לַקּוֹמָה שֶׁנִּבְנְתָה. שְׁלִישִׁי בָּנָה לוֹ קוֹמָה מֵעַל הַמִּדְרוֹן,

מִתַּחַת לַקּוֹמָה הַמְּקוֹרִית. רְבִיעִי בָּנָה לוֹ קוֹמָה נְמוּכָה יוֹתֵר.

הוֹסִיפוּ לָרִיב – הוֹסִיפוּ לִבְנוֹת מֵעַל וּמִתַּחַת.

בְּקוֹמַת הַמָּקוֹר נוֹתַר זוּג.

בְּנֵי הַזּוּג הָיוּ רָבִים וּמִתְמַרְמְרִים, שֶׁלֹּא הָיָה מָקוֹם

לִבְנִיַּת קוֹמה נוֹסֶפֶת, שֶׁאֶחָד מֵהֶם יַעֲבֹר מִן הַבַּיִת. אָמְרָה

הָאִשָּׁה לְבַעֲלָהּ, כְּדַאי שֶׁנַּזְמִין אֶת מַגֶּדֶת הָעֲתִידוֹת

שֶׁל הַמָּחוֹז. הִסְכִּים הַלָּה, הָלַךְ וֶהֱבִיאהּ.

הִגִּיעָה מַגֶּדֶת הָעֲתִידוֹת, רָאֲתָה אֶת הַקּוֹמוֹת הָרַבּוֹת,  

חָשְׁבָה וְחָשְׁבָה, שָׁאֲלָה אוֹתָם:

מָה יִהְיֶה גְּמוּלִי אִם אַגִּיד לָכֶם עֲתִידוֹת טוֹבִים?

וּמָה יַעֲלֶה בְּגוֹרָלִי אִם אַגִּיד לָכֶם עֲתִידוֹת קוֹדְרִים?

בְּנֵי הַזּוּג נִדְהֲמוּ, אָמְרוּ לָהּ, הֲרֵי חָשַׁבְנוּ שֶׁאַת מַגֶּדֶת עֲתִידוֹת

נְכוֹנִים. אָמְרָה לָהֶם, הֵן, אֲבָל שֶׁלָּכֶם תָּלוּי בְּדָבָר.

עָמְדוּ בְּנֵי הַזּוּג וְהֵחֵלּוּ מִתְקוֹטְטִים עַל טִיב הַמַּעֲנֶה לָּהּ. קָרְאָה

מַגֶּדֶת הָעֲתִידוֹת, הִנֵּה בְּזֶה הַדָּבָר תָּלוּי עֲתִידְכֶם, אֵלֶּה שֶׁכְּבָר

אֵינָם פֹּה יּפָּגְשׁוּ כֻּלָּם בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּיוֹת, אִם מִלְּמַעְלָה אִם מִלְּמַטָּה.

הַקְצָבַת שָׁנִים וְדָמִים נִתְּנָה לָכֶם,

הַקְצָבַת מַעֲשִׂים נִתְּנָה לָכֶם,

שָׁנִים וְדָמִים נִלְקְחוּ מִכֶּם

עַל-יְדֵי מַעֲשֵׂיכֶם.

וּבָכֶם תָּלוּי דְּבַר עֲתִידְכֶם.

אֵין אֲנִי זְקוּקָה לְמָמוֹנְכֶם,

אָמְרָה וְהָלְכָה.

יָצְאוּ-רָצוּ בְּנֵי הַזּוּג אֲחָרֶיהָ, מְבַקְּשִׁים אֶת פֵּשֶׁר דְּבָרֶיהָ

וְהִנֵּה בְּאֶחָד הָעִקּוּלִים שֶׁל הַדֶּרֶך רָאוּ אֶת בֵּיתָם:

מִבְנֶה מִפְלַצְתִּי שֶׁפָרַץ לְכָל עֵבֶר,

פָּלַש אֵל-עַל וּפָלַשׁ לָעֵמֶק.

עֲרֵמוֹת-עֲרֵמוֹת נִצְּבוּ סְבִיבוֹ

– הַמָּמוֹן

הַדָּמִים

וְהַמַּעֲשִׂים.

*

רבקה ירון

---

[מתוך: "אימא, דרך אגב"]

---