בין איש ים ואיש עפר

בין איש ים ואיש עפר

הנני, חוש רגליי היציבות מנטע זר לנטע זר נושן

ריח ים חריף מן עפרי עולה

ומי הננו? אל? גורל? נוגש?

והאם מעפר הארץ מתגלה?

מן הים רעות יבואו ללחש

ואתה, שסיפונך בך כולא,

בעור תבעיר בארץ אש

ושוב הנני, רגליי המהלכות העדינות

ורגליך, ערב רב, חושפות הבהונות

יחף אני בתוך ארצי, עפרי, סלעיי

רגליי הן ומנעלי, מקור לבי מהן פורץ

והים גואה, גואה, אך שב אל מפלסו

ואתה זרזיר תועה אשר הבר חורץ

ימך נסוג, נופל מול צרור ימיי

אך נמלי, נמל הארץ, ערש ספינתי

בו הגלים נסקו אל-על בין חרכיי

ובוא שעה שבתי, אנוכי ותשוקתי

צופה אני תריסר הרים וגיא רחב

ונהר הבראשית זורם תחת ידיי

ושדות חטים, אלון עז ונשגב

מכים שורשיהם עם שורשיי

זוכר אני וזיכרוני בכור

פלאיי, נסים קדושים מכל זרזיף וגבע

ולחמי הנאסף תחת אורנים, זכור!

וכן ריבוא גדעיי, שקועים, בני קבע

אולם אתה, איש ים וסער

 זר וגר למימי מעייני הזכים

ועפרך ניטש, נשחת כמעשה התער

אווירי-נוכחת בו דומייתי שלי

אותן ספינות חורבות בו נישאות

ואנייה הותירה חבל אל נמל

אך טעם מר, קריאות שלוחות קרועות

ויחפנים לה יחבקו, ולא ירפו ארצי שלי!

והנה גלי הים חורשים בשאון, בעפרי הולמים

וזרועות שורשי העץ, שורשי להט קמים

ואני, הנני שב אל נמלך-נמלי

מקים בעוז את מגדליך-מגדליי

וכל עפר הארץ עלם, שבר כלי

הנה אני מוצל מאלוניך-אורניי

ואתה, שוב נא אל ביתך שלך-שלי

ומעצמי אשיב דמיך-דמיי

וזה הדם אקיז-בסלע, טרש, יד בוערת!