דממת אנחות

כ"א שנים של ותק מבית היוצר של אלוהים,

הגיגים מתוקים מתאבנים לרגש,

אשד מילים ענוגות מצונפות בציקלונות שרעפיך,

אני.

כרכורי שיגיונותיך אורגות חיזיוני שתי וערב,

רוח עיוועים כאבן שואבת, 

דולקת להשיק אישוני הגוועים בחסדי הלשון, 

אצורים בהרמון הריגשה.

אובך צלול מפורכס אינטימיות עצמית,

הוא שמשוך בבוסתן המאביס את קיטון ההגיונות, 

העגון בנמלינו, מזה זמן... 

יהבהך הנישא על גווי, 

ביקע את זרנוק מבוכת דיוקני,

חרפתי השנונה סומרת זקופה

עשתה אוזנה אפרכסת לכתביך,

מלחכת נסורת השפאים מתהודת תיבתך הווקאלית,

זו המנצחת על מקהלת בינתי הכנועה,

האסורה בנחושתיים.

יראת יוהרה מנסיך הביצה,

כנחתום שיעיד העיסה.

לאה ורפה,

מזה וספוחה ממשבר המוסר,

הנושה כגזבר,

את פרוטות מצפוני השמנות להעיב.

לא תקום לא תהא לא ריבה לא עלמה,

מפושקת שפתיים,

מדושנת מחול ענבלים חגים בזפקה,

לשמע נעימת האושר הנפרטת בקרנית עפעפייה.

מכורכמת פנים,

מוחמאת מאי פעם, 

מעוקרת אחות ורעה בפסגתי הנחשקת,

הודות לגפרור שהצית בי להבות,

ולחש לא לפסוע לצידם של חיים,

ופכרתי ידיי בגפם,

ופשענו בצוותא,

סומכת בדלים,

לאמץ לחיקי ולצרוב.

מה עושה שם,

מעבר לים,

אותה בת תשחורת,