טפח של תקוה

גדלת בבית שהעניק לך תמיד תקווה. יהיה בסדר, אמרו לך ואת מנסה להאחז בזה עתה ברגעים של בדידות, של הרס החלום. מנסה לגלות מחדש את הקסם.

אני אגב, עברתי תהליך דומה. ונוכחתי לדעת שכולנו לבד במידה כזו או אחרת. לי זה כבר לא עצוב איכשהו. אולי כי בעצם הורגלתי לכך-כבת יחידה שגדלה לבד גם פיזית כי הורי עבדו מבוקר עד לילה. אולי...

בכל מקרה, היו לי תקופות קשות כשהרגשתי בודדה. שזו תחושה שונה לגמרי מלבד.

ועכשיו אני שולחת לך חיבוק עד לפתח ביתך.

אוהבת אותך כל כך!!