יום אחד.
יום אחד תיכנס לחנותך, אישה צעירה ומושכת במיוחד.
היא תתעניין במוצרים קוסמטים טבעיים בשביל חברתה הטובה, מתנת יום הולדת.
היא תחייך והחנות תתמלא באור ועיניה יחייכו אליך גם הן.
אתה תרגיש איזה דגדוג לא מוסבר, שחשת בו עוד טרם חדרה לחנות אותה האישה.
משהו בה יהיה כה מוכר, כה אהוב.
אולי זה בגלל רצועת תיק הצד האדומה שלה, שעוברת בדיוק מושלם בעמק החושני
של שדיה המושלמים...
אתה תמצא את עצמך עוזר לה בחיוך של נער נבוך וקצת מגושם.
תפיל חבילת איפור וקרמים לרצפה ושניכם תתכופפו ביחד לאסוף אותם, מצחקקים במבוכה.
היא תסתכל עליך כל הזמן, כשבמבטה יש רוך אינסופי ואהבה וגם קצת התרסה.
היא יודעת.
היא מרגישה שאתה תוהה על קנקנה, אבל לא לגמרי בטוח.
היא תבחר לעצמה מתנה, שאפילו לא טרחה להתבונן בה. הרי לא לשם כך באה.
הידיעה בתוכך תלך ותגדל, אבל הספק ינקר עוד יותר.
כשתבוא לשלם, אתה תנקוב במחיר הזעום, זעום עד כדי גיחוך.
היא תכניס את ידה לכיסה ותשלוף משם שקית פלסטיק קטנה, קטנה.
"אין לי במה לשלם לך..." היא תאמר ותושיט את השקית הקטנה. קטנה כל כך, שבקושי מילאה את כף ידה המושטת.
אתה תושיט את ידך לקבל את השקית הקטנה. עיניך לא עוזבות את שלה לשנייה.
לא ממש מבין מה קורה, אך מסוקרן ונפעם מן המעשה, תיגע בידה המושטת.
זרם של התרגשות יעבור במגע הלא מכוון – והשקית הקטנה תיפול על שולחן הקבלה.
היא תמשוך את ידה אליה במהירות. במבוכה. נרגשת מהחשמל במגע.
אתה תרים את השקית הקטנה ותבחן את תוכנה.
בתוך השקית תראה אבקה נוצצת בשלל צבעים. אבקה כזאת של פורים, שמפזרים נוצצים על הפנים, אבקת נצנצים של ילדים.
"מה זה...?" אתה תשאל בתמיהה ותרים את השקית הקטנה. כבר כמעט בטוח לחלוטין, שאתה יודע את שמה.
אבל היא כבר ליד הדלת. חומקת בחיוך ממזרי.
אפילו לא לקחה את החבילה. הרי לא לשם כך באה.
"זאת אבקת קסמים, שנשארה לי במגירה. המשלחת השאירה לי קצת, שיהיה לי לשעת צרה. אז הבאתי גם לך..." היא קורצת ונעלמת מהיציאה. מאשרת לך את מה שידע כבר ליבך.
אתה עומד עוד כמה שניות המום, כשפיך פעור בפליאה ולפתע מבין, שהיא הסתלקה.
שלוח כמו חץ, אתה רץ אל הרחוב, מחפש את עקבות מראה פניה, בין העוברים ושבים.
כתף כתומה מציצה בקהל, תלתלים פראיים, חומים זהובים, גולשים על הגב – הנה היא פוסעת לה בזריזות, מתרחקת. מגיעה לתחנת אוטובוס שבקצה הרחוב.
ואתה בעקבותיה, בעקבות ליבך, מנסה להדביק את צעדיה.
אתה כבר ממש קרוב, כשהאוטובוס עוצר בחריקה בתחנה.
"רגע! חכי!" אתה קורא והיא כבר מטפסת במדרגות, מסובבת לרגע את ראשה לשמע הקריאה, המבטים מצטלבים לשנייה ארוכה – והדלת נסגרת מאחוריה באיוושה.
אתה עוצר ממרוצתך, נושם ומתנשף, מביט באוטובוס המתרחק, שלוקח ממך אותה.
אתה מרגיש דקירה קטנה בלב.
סדק נבקע בקירות הארמון.
היא הצליחה לחדור את החומות. ונעלמה.
אתה פונה לשוב על עקבותיך, ליבך שותת וזב דם. קרוע ופתוח לרווחה.
כמה זמן עבר מאז הרגשת כך לאחרונה?
חריקת בלמים מאחוריך מקפיצה אותך מהרהוריך.
באמצע מעבר החצייה, האוטובוס נעצר.
צפירות של נהגים נזעמים, שכמעט התנגשו זה בזה, מחרידות את הרחוב. צעקות כעוסות נשמעות מכל עבר, על חוסר האחריות המשווע.
ובין כל אלה, נשמעת איוושה והדלת נפתחת ורגל אחרי רגל נשלחת – ובאמצע הכביש, באמצע הצומת, מצפצפת על כל הכללים, היא יורדת לה כמו מלכה ובאה אליך.
היא לא מקשיבה לקולות מסביבה, היא לא מגיבה לכל ההמולה שסביבה.
מבטה נעוץ בך וכל העולם – נעלם.
רק היא ואתה.
צועדת אליך, צעדי לביאה – ואתה, לא בורח. עומד יציב על רגליך, בפעם הראשונה, לא מפחד להיות לטרף.
הטרף שלה.
אתה צועד לעברה, גם אתה מוכן לטרוף אותה...
