הוא צעד לכוון תחנת
האוטובוס בצעדים כבדים. בכל
צעד שלו הוא הרגיש את הכבדות והעייפות שלו. ובכלל בזמן האחרון הוא הרגיש שינויים
רבים שמופיעים בגופו ובהרגשתו .הוא עצר לרגע:
"אופפפ...אני
מזדקן..."- והמשיך לצעוד לכוון התחנה.
זה כמעט מה שהיה קורה
כל יום בזמן האחרון כשהוא היה חוזר מהעבודה הביתה.
שי הוא כבר היה בן
48. רווק ובוגר. הוא לא התחתן מסיבות שונות שבהמשך אנו נדון בהן. אבל עובדה שהוא לא
היה נשוי עד היום ולא הרגיש עצמו בודד או מסכן. אבל היו דברים שהפריעו לו ברווקות
הזאת.
על כך נדבר גם בהמשך...
האוטובוס היה מלא
כרגיל, אך בכל זאת שי מצא לעצמו מקום פנוי ליד איזה בחור בריא, רחב כתפיים בגלאי
30 בערך, שנראה שקוע במחשבות עד הראש. שי איכשהו בקצה העין הסתכל אליו וזהה אותו.
זה היה חיים מהמילואים מלפני איזה עשר שנים אולי. שי שוחרר מהמילואים בגיל 40 ומאז
לא ראה את חיים. היה זכור לו שחיים היה בחור שנון ואוהב חיים. אבל היום אי אפשר
היה להגיד עליו שהוא שנון ואוהב חיים. הוא נראה מדוכא ומרוסק בתוך עצמו. לשי כאב
הלב...
"חיים, מה
שלומך?"-הוא התעניין בקול רם. כי חיים כל כך היה שקוע במחשבות, שי חשש שלא
ישמע אותו.
חיים סובב את ראשו,
הסתכל עליו, אך מבטו נתקע באיזו נקודה והמשיך להסתכל ולשתוק.
"מה?לא זיהית
אותי?אני שי מהמילואים."-שי ניסה לעזור לו.
"איזה
שי?"-חיים שאל ושוב שתק.
"נו? שי היינו
במגידו ביחד במילואים."
"הא, שי, זוכר,
זוכר... מה שלומך , שי?"-חיים כאילו התעורר.
"אני
בסדר,ידידי,מה אתך?אתה נראה צולל בים של מחשבות. מה קורה, חיים?"-הגיב שי.
"אהה, עדיף שלא
תדע, שי. לא מובנות לי דרכי החיים ודרכי השם."-אמר חיים בעצב.
"ובכל זאת?
תשפוך לבך,חיים. עברנו דבר מה ביחד , לא? לא זרים אנחנו."-התעקש שי.
"קרה לי משהו
שקשה לי להאמין."
"ומה קרה?"
"אמא שלי הגישה
תביעה נגדי לבית המשפט. היית מאמין לדבר כזה?"-חיים פתאום נרתח-"לאן
העולם מדרדר?"
"למה?על מה?מה
עשית?"
"כי סבא שלי ירש
לי את ביתו בצוואה. אמי רוצה מחצית ממנו, אתה מבין?"-חייך חיים בלעג-"סבא
שלי גידל אותי מהילדות כי אמי לא כל כך רצתה ועכשיו היא רוצה להיות שותפה
בירושה. אתה מבין?"
"יש לך אחים
קטנים אצל אמך?"
"לא. היא
לבדה"-השיב חיים.
"אז למה היא
צריכה את הבית?"
"זו תאוות הבצע שלה..."- התרומם חיים מהכיסא-"מצטער אני חייב לרדת. היה נעים
לפגוש אותך."
"גם לי היה
נעים אל תיקח ללב,חיים. בסוף הכול יהיה בסדר."
באותו יום שי חשב על
חיים כל היום. באמת קשה להבין את דרכי השם. אולי זה בכלל לא קשור לדרכי השם?...
....
"למה ילדת אותי,למה?"-שי
התעורר מהצרחות אצל השכנה-"עשית את זה להנאתך?ועכשיו את נהנית כשאת רואה אותי
ככה?"
זה היה קולו של אלי,
הבן הנרקומן של השכינה. לשכינה היו כמה ילדים. אלי הוא היה הקטן ביניהם. כל האחים שלו
היו נשואים והיו גרים בנפרד מאמם. רק אלי היה גרוש וזרוק מהבית, אחרי שאשתו גירשה
אותו מהבית בטענה שנמאס לה לחיות עם נרקומן. ומאז אלי גר אצל אמו וכמעט כל יום רב
אתה, מקלל אותה או מרביץ לה. האם הייתה מסכנה. לשי כאב הלב עליה. למרות שגם שי לא
יכול היה להבין, לשם מה היא ילדה את כל הילדים האלה שאחד נרקומן ממרר את החיים שלה
והאחרים לא באים לבקר אותה בכלל.
"תתבייש
לך..."- האם לא הספיקה את המשפט נשמעה מאחורי הקיר הסטירה שקיבלה מבנה.
"משטרה...
משטרה..."- צרחה האם כהרגלה.
ושי כהרגלו גם כן דפק
בקיר באגרופים וצרח: "אלי, אם אתה לא נרגע עכשיו את כל משטרת חיפה אני מביא
לפה. אתה מכיר אותי אני לא צוחק..."
"לא,לא,אדוני. לא
משטרה."-נשמעה קולה המתחנן של האם.
ולאחר מכן, כרגיל,
נהיה שקט כמו השקט בין סערה לסערה.
שי הסתכל על השעון.
השעה הייתה 5 בבוקר. הוא היה אמור לקום בעוד שעה לעבודה, אבל כבר לא היה חשק להמשיך
לישון.
"טוב,אני אקום
שעה לפני. גם ככה היום יום קצר"-חשב שי ונזכר שהיום ליל הסדר והוא צריך להתארח
אצל אחותו הגדולה כהרגל,למרות שהוא לא כל כך אהב להתארח אצלה מסיבות שאנו עוד נדבר
עליהן...
צלצל
הטלפון."מה? בשעה כזאת, טלפון?מעניין מי זה?"-חשב שי.
"הלו... בוקר
טוב,גם לך, דני. מה קורה? לא, אני כבר לא ישן"-שי החליט להתלוצץ למרות הכול
-"מה אתך, דני, אתה ישן?"
פתאום נשמע בכי בצד
השני של הקו.
עכשיו שי כבר הבין מה
קורה, כי זה כבר לא היה פעם ראשונה.
"הבנתי
אותך,דני, הכול חרגיל. טישו לפחות יש לך שם?"
"אחי,אני במצב
גרוע ואתה צוחק עלי?"
"מה קרה עוד פעם
רבתם?"
"כל הלילה עד הבוקר...רק
צעקות וצרחות...אני מקנא בך,שי, אתה איש חכם שלא התחתנת."-והמשיך דני בקול
מסכן-"תשמע, אחי,אני יכול לבוא אליך ליום, יומיים?"
"כן,אבל,היום
ליל הסדר. אני לא אהיה בבית. אני אצל אחותי כרגיל, אתה יודע."
"אל
תדאג,אחי,אני לא אזיז כלום בבית, לא אגע בכלום. רק לישון , אחי.זה מה שאני צריך. לא
חג, לא כלום לא מעניין אותי."
"ומה תעשה
בחג?תהיה לבד?למה אתה לא הולך להורים שלך?"
"עזוב,אחי,ההורים
שלי מעצבנים אותי עוד יותר...רק כמה ימים,אחר-כך אני אשכור דירה."
"טוב, בסדר. אבל
לליל הסדר אתה בא איתי לאחותי."
"לא ,לא
,לא...אני רוצה להיות לבד."
כך נגמרה השיחה
הזו. אחרי חצי שעה דני כבר היה אצל שי עם מברשת שיניים, מכונת גילוח ועוד...
...
"דני מקנא
בי...שאני אאמין?"-זו הייתה המחשבה בראשו של שי במשך העבודה היום-"מה יש
לקנות בי? אני לא נשוי, אין לי
ילדים... ולו, להפך יש את כל זה. ומה יש לי שאין לו? חופש? בדידות? זה לא חופש. זה
חופש מדומה. שלווה? שקט? שאין לי כאבי ראש? בדידות זו כאב הראש שלי. אין לי עם מי
לריב? ועוד איך יש לי. אני רב עם אחותי שכל הזמן מתייחסת אלי כאדם מסכן ומוציאה
אותי מדעתי. למה בעצם אני מסכן בעיניה? כי אני לא נשוי ואין לי ילדים, אין לי
המשכיות, אין מישהי תבשל לי, תנקה לי? לדני יש מישהי שמבשלת ומנקה ואיפה הוא עכשיו
בליל הסדר? אצלי בדירה. לבדו...אחותי חושבת שכי אין מישהי מבשלת אני כל הזמן רעב
ואין לי מה לאכול. והיא לא מבינה עד כמה היא טועה בעניין הזה. לגביי ילדים
והמשכיות אולי היא צודקת... הנה , השכינה יש לה ילדים ומה זה שווה? הנה, היום שוב
אלך להתארח אצלה והיא תשב לידי וכל הזמן תמלא לי את הצלחת: "תוכל,תוכל... זה
טעים..." ובאיזה שהוא שלב אני אתפוצץ ואצעק עליה: "נו, די כבר, לא רוצה
לאכול. אני לא מת מרעב." ואז היא תתחיל לבכות וכך אני כל היום אהיה מדוכא עם
רגשות אשם. זה קורה כל הזמן, בכל חג וחג. אם אני לא אתארח אצלה גם אז היא תיעלב ותבכה..."
"מאין יבוא
עזרי...?!"- מלמל שי בקול נמוך שאחרים לא ישמעו.
(המשך יבוא...)
