אודי----אלי פרץ
אודי החזיק בסמארטפון והתלבט, לחייג, כן או לא. מעולם לא ניסה לדבר עם הרווחה, גיל שמונה עשרה הוא הגיל שבו למאומץ יש את הזכות לפתוח את תיק האימוץ ולבקש לפגוש את הוריו הביולוגים והיום בגיל עשרים ואחד ולו עדיין לא היה האומץ לתקשר לרווחה, לבסוף ללא שהות נוספת חייג למספר, החרוט זה מכבר במוחו.
"שלום, מדבר אודי איש שלום, הגעתי לשירות למען הילד?"
"אמת, במה אני יכולה לעזור?"
" לפני עשרים ואחד שנים אומצתי על ידי זוג נפלא בשם ציפורה ואריאל איש שלום והיום יש בדעתי לפתוח את תיק האימוץ."
"אתה בטוח שזו כוונתך?" לאחר שהייה קצרה השמיעה שאלה נוספת "אתה יודע שיש בזה סיכון בו תתאכזב"?
"חישבתי לי את כל התרחישים האפשריים" ולאחר מספר שניות הוסיף "אין בזה שום סיכון אני לא מתכוון לעזוב את המשפחה המאמצת, הם מדיי חשובים לי מכדי שאפרד מהם" מחשבותיו נדדו אל הוריו שתמכו בו לאורך כל הדרך והעזרה הרבה שקיבל לאחר התאונה הקשה שחווה.
"התהליך הוא לא מיידי, תצטרך להמתין ונוסף לזה ישנו סיכוי שהוריך הביולוגים יסרבו להיחשף".
"אני מבין" השמיע אודי כמעט בלחש "זכותם" הוסיף , ספק שאלה,, ."אני מקווה שאף הם סקרניים כמוני".
"אוקיי אני מבינה, נחכה להתפתחויות, אודי?" השאלה ריחפה באוויר.
"נחכה" השיב אודי סתמית, בקול חרוך.וניתק, כמו בהיסח הדעת, את השיחה.
הצצה קצרה בסולארי הזכירה לו ששעת הדייט עם קוסטה קרבה, הוא מיהר לצאת וליד דלת המעלית הסגורה חיכה תוך שאצבעותיו מתופפות על ירכו וליווה בקצב גם עם קצה נעלו. השמיע אנחת רווחה כאשר דלתות המעלית נפתחו חרישית וכמו אצה דרכו מיהר לפינה, אחז במוט המקיף סביב והביט במראות המשתקפות בשלושת הקירות כאשר דמותו משתכפלת בטור אין סופי. המעלית עצרה ואספה זוג מצחקק ואודי לא החליט לאן להביט, לכל כיוון שהפנה מבטו חש כנועץ עיניים, לבסוף הפנה מבט לדלתות והיה כמשקיע בהם מחשבה יתרה כאילו הופיעה בהן יצירה מיוחדת. משעצרה בקומת הקרקע, נחפז לצאת ולהדחק אל מאחורי ההגה.
המשיך לשבת, מהורהר ודמותה של קוסטה העסיקה את מחשבותיו, תהה בקול לשמע השם שנראה לו מוזר. היא חייכה "יש לזה גם סיפור. בשנות השמונים התאהבה אמי בשירי ניקה קוסטה ולכן אימצה היא את השם ומשום מה נקראתי קוסטה שהוא שם משפחתה של ניקה".
"יפה לך השם ולדעתי את יפה יותר." אמר ואצבעותיו רפרפו לאורכה של אחת מצמותיה. משערה הבהיר קלעה עשרות צמות דקות כשמשני צדעיה נמשכו שתי צמות עבות יותר אל עורפה ושם נקלעו זה בזה כתומכות את הצמות הזהובות והיו כשתי וערב של גווני זהב וכסף. 'יצירת מופת,' הרהר, עיניה זהרו בגווני הים והשתלבו בצבע הטורקיז של שמלתה שגלשה מרום צווארה הצחור, דרך מחשוף צנוע, והשמלה ממשיכה עד לברכיה והמחמיאה לחיטובי גופה. הניע את רכבו והחל בנסיעה, חלף על מספר רמזורים בגל ירוק דבר שאפשר לאודי להקדים מעט, החנה את רכבו ונכנס בשערי הקניון לעבר ה'קופי שופ' הסמוך והתיישב ליד שולחן מבודד הצופה לכניסה. לא, לא הייתה זו התרגשות קלה, אלא ממש פרפר ליבו כאשר הבחין בקוסטה קרבה לעברו בצעדים מדודים, חייכה אליו, שמח מאוד משהבחין שלא שינתה דבר מהופעתה הקודמת, קם לקראתה ונשק על לחייה, אחז בידיה עם שהוא מביט בעיניה וחש כצולל לתוכם וטורקיז עפעפיה מכסים עליו כאדווה רוגעת ומלטפת. משך כסא ובגינוני אבירות הזמינה לשבת.
המלצרית מיהרה להניח את ספר התפריטים על השולחן. קוסטה הוקסמה מהבחור שישב מולה עד כי אודי היה צריך לחזור שוב על שאלתו.
"מה היית רוצה להזמין?" שאל ,עם שהוא מגיש לה את הספר המהודר. משום מה דימה את הרגע כמגיש הוא לה את כתובתה ביום חתונתם. ומחשבה עברה במוחו שהדימוי מידי פתטי ,אבל למה לא? שאל עצמו, הגיל? זה רק מספר, היא לגמרי נראית צעירה מכפי גילה. רק ארבע עשרה שנים מעל גילו ונראית כנערה בשנות הטיפש עשרה. לא, הוא לא הגזים. אצבעותיה רפרפו על גב ידו כמלטפת ודופק ליבו הואץ, כנראה חשה בהלמות ליבו מהוורידים שבלטו בגב ידו, מיד חפנה את ידיו ואימצה אותם ללחיה.
"אני חושבת שנסתפק בקפה ומאפה", סיננה מבין אצבעותיו החמות.
"גם לי זה מתאים" חייך.
את הקפה והמאפה סיימו מהר, אודי שילם, השאיר טיפ וכאיש אחד קמו עם ידיים שלובות, בחיוך, פתח לפניה את דלת המכונית, ישב מאחורי ההגה, מעט נבוך, הביט בה, רצה לשאול לדעתה להמשך הערב לבסוף שאל, "בגד ים, הבאת איתך?"
הביטה בו מחויכת "אולי נסתפק שנקשיב לשאון הגלים?"
"אז סיכמנו, נוסעים לים." והמשיך להתרכז בנהיגה.
לא היה שאון בגלים אלא שהים שקט היה וכל גל קרב לחוף כאדווה האוזרת כוחות לעוד רגע להיות. את השמיכה שאודי הוציא מתא המטען, פרס על החול ששמר עדיין על חומו מיום קיצי לוהט והזמין את קוסטה לשבת תוך שמשתרע הוא לצידה, נצנוץ אורות בספינה אי שם באופק התיימרו לגבור על אור צבא כוכבי השמיים שלאורן הבחין בעיניה הנוצצות ובכוכב המשתקף מאישוניה. המבטים הצטלבו, השפתיים נצמדו כלאבן שואבת עם שקימורי גוף תרו אחר שקעים ורחש המים כמו סכו קימורים לוהטים.
. קרני שמש ראשונות חדרו מבין חרכי התריס והעירוהו משנתו, תחושות נעימות חלפו בגופו, עצם עיניים לנוכח קרני השמש המלטפות תוך הרהורים על שעבר עליו לילה אשר לא חווה מימיו. בעצלתיים קם ממיטתו, לא אצה דרכו, כל פעולה שעשה התארכה לה כפל כפליים והגילוח קיבל טיפול דו סטרי, קרם לרענון הפנים ובושם לאחר גילוח לעיצוב האישיות כמו שאומרים.
הטלפון נעור ברגע שסיים לשתות את הקפה .
"בוקר טוב" חייך.
ציפה לקולה של אישה "בוקר טוב, מדברים מהרווחה, אני מדברת עם אודי?"
"חיובי" ענה עם עליצות מה בקולו.
"אוקיי, יש לי תשובה חיובית לגבי הוריך הביולוגים, צר לי לבשר שהאב נהרג בתאונה במילואים, אבל האם תמתין לך היום בשעה עשר במשרד."
"אהיה שם, תודה לך" ניתק את השיחה, "בדיוק בזמן" חשב, לדעתו העיתוי מושלם, אין דבר שסוגר מעגל יותר מזה" הציץ בשעון, השעה שמונה וחצי. "שלא אאחר", הרהר לעצמו, "אצא בעוד רבע שעה". מעט סידורים אחרונים ויצא. היה נינוח בנסיעה למרות שהעסיק אותו דבר מות האב הביולוגי, מאוד רצה שסגירת המעגל תהיה מושלמת.
מות האב הביולוגי הזכיר לו את דבר מותו של לואי ואת פליטת הכדור. כאשר ניקה את רובה הסער אך מיד ניער את ראשו כאחד המנסה לנער מחשבות אפלות. ברבע לפני השעה עשר הגיע , מצא חניה והתקדם לעבר משרד הרווחה, העדיף לעלות במדרגות לקומה ראשונה, נכנס לחדר המתנה שבצידו משרד קבלה. ניגש לפקידה שביקשה ממנו להמתין ואל שפופרת הטלפון הכריזה על בואו, מאחד החדרים יצאה אישה בגיל העמידה ובחיוך ניגשה אליו "היא עדיין לא הגיעה, בינתיים בוא נשב במשרד ואספר לך מעט רקע". פתחה את אחת הדלתות והזמינה אותו פנימה התיישבה מעבר לשולחן וסימנה לו לשבת, אודי התיישב אף הוא. החיוך לא מש מפניה.
פתחה תיק משרדי, לאחר עיון קצר אמרה,
"נערה בת ארבע עשרה הרתה לנער בן שש עשרה והנערה סירבה לבצע הפלה, הזוג הצעיר מסר את היילוד לאימוץ וכך עברו עשרים ואחת שנים והיום אתה כאן לראות את אמך הביולוגית. כאשר הגיעה הנערה לגיל שבע עשרה נישא הזוג ומשום מה נבצר ממנה להרות שוב ומאז מחפשת היא את פרי האהבים הראשון שלה.."
סגרה את התיק, שילבה ידיים מעל התיק הביטה בו והסיפה,
"זה כל הסיפור, אין דרמה גדולה. הסיפור הטראגי הוא שהאב לא זוכה להיות נוכח במעמד הזה."
"מה שמו?"
"של מי?" הביטה בו מופתעת.
"כמובן של האב הביולוגי"
פתחה שוב את התיק , הפכה עוד דף "או כן, שמו לואי"
אודי המשיך לשבת כשבליבו חולפות יותר מתקווה אחת שהטרגדיה של אביו תישאר היחידה.
הוא יצא ושוב המתין בחדר ההמתנה. לא עברו רגעים אחדים ועובדת הרווחה הופיעה תוך שהיא מצביעה על אחת הדלתות. אודי קם ניגש לדלת שעובדת הרווחה כבר עמדה מולה, פתחה את הדלת והציגה אותו.
קוסטה עמדה לפניו, קומתה שחה מעט, פניה מכורכמים ונראה היה לו שחלפו להם יובל שנים מאז שראה אותה לאחרונה. לפתע פתחה קוסטה במרוצה החוצה. עדיין עמד המום והתאושש רק כששמע חריקת בלמים ומכה עמומה , רץ לכוון החלון ,קרני השמש מעט סנוורו עד שהבחין בקוסטה מוטלת על הכביש.
נשא עיניו מעלה, קרני השמש היו בשיא עוצמתם הביט נכוחה היישר לשמש ומבטו לא ניתק עם שאישונים נחרכו עד כי עלטה כבדה נפלה עליו והשמש נעלמה לה כלא הייתה..
