ביחד ולחוד.
I.
מה עושים ביחד שני אנשים שלא מכירים אחד את השנייה.
הם כבר יושבים פה, בחדר קטן, יומיים שלמים – ואולי כבר שנתיים...?
אף אחד מהם לא מבין בעצם מה קורה. אבל כל כך פשוט וטוב, שהיא פשוט לא רוצה לשאול.
והוא, לא מבטיח כלום.
והיא מרוצה מזה. בפעם הראשונה בחייה היא מצליחה להשתיק את הקול הזה, שבתוך הראש, זה ששואל כל הזמן שאלות מיותרות. הקול הזה, שדורש תמיד תשובות ברורות.
פתאום זה לא אכפת לה.
היא פשוט נהנית.
והוא מפנק אותה. מלטף, מנשק, מסמם, מגרה.
פתאום היא מרגישה מחנק. אולי זה בא ממנו? כך לפחות נדמה לה שהיא מרגישה. אז היא אומרת לו.
והוא מסביר, שהוא פשוט לא רגיל, אבל ממש לא חנוק.
ואז היא מבינה, שהמחנק הוא שלה.
אז מחר היא תיסע הביתה. היא ממש לא יודעת מתי היא תראה אותו שוב, אבל מאוד רוצה.
אבל היא לא תגיד. היא לא תשאל הפעם.
מחר היא תיסע הביתה והלב יתחיל להתגעגע והיא תרצה להתקשר, אבל הפעם היא לא תעשה את זה – והלב שלה נצבט.
והוא לא יודע.
היא פשוט לא רוצה לחנוק – ובעיקר, היא לא רוצה להיחנק.
אבל את זה הוא לא יודע.
הוא פשוט לא יודע, שהיא רק רוצה לאהוב.
II.
שני אנשים יושבים בחדר קטן כבר יומיים.
אז עכשיו, הם כבר קצת מכירים. אבל ממש קצת.
היא אמרה לו מה היא מרגישה על המחנק והוא הבין.
הוא אמר לה שזאת פעם ראשונה, שכל כך נח ונחמד עם מישהי, שבקושי מכיר.
הוא אמר לה שהיא יכולה לשאול.
והיא הבינה, שהוא מבין, שהיא רוצה לדעת – אבל היא התחמקה מזה.
היא לא רוצה לשאול, כי היא מפחדת לדעת.
איך היא יכולה להסביר לו את זה?
שהיא לא יודעת לקבל, רק לתת.
שהיא רוצה לאהוב, אבל מפחדת לאבד את החופש. מפחדת לאבד את עצמה.
שהיא רוצה אהבה קצת אחרת:
בלי הגדרות, בלי תנאים, בלי התחשבנויות – מי נותן יותר או פחות. לא משנה לה אם תיפגשו רק פעם בשבועיים, העיקר לדעת שיש מישהו, שמרגיש ורוצה אותה כמו שהיא רוצה אותו.
אבל היא יודעת, שלא הרבה אנשים מבינים את מה שהיא רוצה.
רובם רוצים הגדרות ותבניות וכל הזמן צריכים תשובות.
היא רק יודעת בתוכה, שהתשובה היחידה להכל, שהאמת שמובילה אותה, היא האהבה.
והוא ממשיך עם הפינוקים, אבל עכשיו יש מן ריחוק לא מובן.
היא מרגישה שהוא קצת מרוחק.
הוא הולך לעשות כביסה – והיא יושבת וכותבת.
סביר להניח, שהיא לא תראה לו את זה. לא תיתן לו לקרוא.
אולי פשוט גם הוא מבולבל כמוה?
היא רוצה לעשות משהו, להחזיר לו תודה על כל השעות האלה, על כל הפינוקים שהוא מרעיף – ולא יודעת איך.
היא לא מכירה אותו מספיק.
היא לא יודעת מה הוא אוהב. למרות שלא קשה לה לנחש.
הוא פשוט רוצה לאהוב.
III.
שני אנשים ביחד כבר הרבה שעות.
שוב מגיעה השעה ללכת לישון.
הם נכנסים למיטה ויש מן תחושה נעימה.
הם נוגעים זה בזו וזה נראה לה כל כך טבעי ונכון, למרות שהיא בקושי מכירה אותו.
אחר כך הוא אומר שהוא מבולבל והיא נרדמת לידו מבולבלת גם כן.
בבוקר הוא מתעורר לצלצול טלפון טורדני.
היא מתעוררת גם.
הוא חוזר למיטה ונרדם שוב.
היא מלטפת אותו והכתף שלו קופצת בתנועה של – אל תגעי בי עכשיו!
כך נדמה לה שהיא מרגישה. היא מקשרת את זה לבלבול של אתמול ולכך שהיום היא חוזרת הביתה.
זהו. זה נגמר. היא חושבת לעצמה.
היא מתלבשת בשקט ואורזת את התיקים שלה. היא תלך מבלי לומר שלום – והלב שלה נצבט.
היא שמה את התיקים ליד הדלת, מוכנה לתזוזה וקול קטן בתוכה אומר לה – לפחות תעירי אותו ותגידי תודה.
היא רוכנת אל המיטה, מעירה אותו בעדינות.
הוא פוקח עיניים ומחייך אליה.
אני צריכה ללכת – היא אומרת. והדמעות מאיימות לפרוץ.
הוא מחייך ושואל – למה? לאן יש לך ללכת? אולי תישארי עוד קצת?
היא נמסה אל תוך ידיו – והדמעות נעלמות.
היא קיבלה תשובה מבלי לשאול שאלה.
היא עשתה לו קפה למיטה וירדה למטה וקנתה לו מתנה קטנה מפנקת ומתוקה – והוא היה מאוד מרוצה.
היא חזרה הביתה.
בפעם הראשונה בחייה, ללא שאלות ואולי סוף, סוף עם אהבה.
IIII.
שני אנשים מדברים בטלפון כבר כמה ימים.
בימים הראשונים עוד הכל נשמע בסדר.
הוא היה אצל חבר טוב וסיפר לו עליה. היא גם סיפרה לשתי חברות.
היא יודעת עמוק בתוכה, שהיא לא מאוהבת, למרות שהיא מאוד מחבבת ונמשכת.
היא הרי כל כך רוצה לאהוב.
בכל פעם שהיא מתקשרת, הוא עונה בשמחה לשיחה מזוהה.
זה מאוד משעשע אותה. מאוד מחמיא לה.
היא היתה חולה בסוף השבוע.
הוא אירח חבר.
השיחות נמשכו בכיף.
היא התחילה להרגיש שמשהו חסר – לה.
אלו לא התשובות.
אלו לא הרגשות.
זה פשוט אותו ברזל מלובן, שיוצא מהאש – והפטיש אינו מכה על הסדן.
היא איבדה את התשוקה אליו.
ואולי גם הוא.
היא לא יודעת וגם לא רוצה לשאול. זה ממש לא מציק לה, כי הקול הזה בתוך הראש, סוף, סוף השתתק.
היא שומעת את ליבה – והלב שלה רוצה אהבה.
אבל היא כבר יודעת שלא הוא האיש.
היא מחזירה את הברזל אל האש.
המתכת תותך בפעם האלף – ואולי בפעם הבאה יבוא סוף, סוף הנפח, שלו היא מחכה.
היא לא תתפשר על פחות מזה.
