סוד לקוני

סוד לקוני

עת עזבתי מרצון את הבית

המבנה האטום בפינת הרחובות

לא היה דבר לצד גופי

מלבד המזוודה הדבוקה לידי

עור הקרנפים עטף אותה מכל עבר

בלם מראה הריק שבה משל

והיא נפתחה בקול בודד

רק למגע ידיי המבקשות

והיום, אי שם בחוצות הפרברים

אני שעון על מאה ואחת מזוודות תאומות

עד כי איני כבר זוכר מאיזו אחת התחלתי

אך אין זה משנה דבר שכן כולן כמותה

כל אחת עוטפת איזה כלום אחר לדבוק בו

ונסגרת ונפתחת על פי רצון אצבעותיי

ואיש לא ידע טיבן ותוכנן

כי הן לא יחשפו מבושיהן בפרהסיה

רק אנוכי, שהייתה לי המזוודה הראשונה

אשר פתחתי וראיתי את מיטלטליה

יכול לדעת את האין שמבעבע בליבן

ועל כן הן שומרות על מיטב רזיי