הוצאתי לו קרציה שהייתה דבוקה לו ממש בתוך העור המקומט שלו,
הוא זקן, בסביבות גיל השמונים-ושתיים, יושב במדרגות של הבניין שלי,
נראה לי כל יום בין הסביבות 2-4 , הוא מבקש לנוח, וקצת חברה. אז אני מידי פעם יורד
אליו, משקה ומאכיל אותו ועוזר לו בכל עזרה שאני יכול לתת לו. על ראשו כובע צמר
מעופש מהאבק והזעה וכל הזה... חולצתו עם הכיסים העמוקים תמיד ארוכה גם כשיא הקיץ,
ואילו דווקא את מכנסיו אני רואה שהוא מחליף פה ושם, נעליו קרועות ומתוכם אצבעותיו
בכפות רגליו נגלות, וכן הם כמו שאתם מתארים אותן.. הצעתי לו לא פעם זוג
"חדש" שמכרים הביאו לי, אבל הוא מסרב בתוקף לקבל ממני אותם, והוא גם
אומר שהוא אוהב את נעליו שלו כפי שהם כי הם משמשים לו גם כנעלי הליכה וגם ככפכפים.
היום כשירדתי במדרגות הוא הראה לי אזור ביד שלו שמגרד לו נורא בשבוע האחרון,
וכשהסתכלתי מקרוב הזדעזעתי כי קרציה הייתה דבוקה לו בבשר. הבאתי מהר פינצטה מהדירה
ובזהירות ממנו הוצאתי אותה, כשבאתי למעוך אותה ברגל הוא צעק "לא!" ואני
הסתכלתי עליו במבט עמום ושאלתי "למה?" הוא חיטת רגע בכיס חולצתו והוציא
ממנה צנצנת זכוכית עגלגלה ובנונית, ובצנצנת יש הרבה חרקים, הייתי אומר.. "מה
יש לך שמה?" שאלתי אותו והוא רק הזיז את רגלי מהקרציה, תפס אותה בידו, פתח
מהר את הצנצנת וזרק לשם אותה. לא אשקר שדי נחרדתי מהמראה הזה "מה אתה עושה?
מה אתה שומר אותם?" שאלתי "זה משהו פרטי" הוא אמר בקול חלוש
"מה זאת אומרת?" שאלתי "משהו פרטי!" הזקן פשוט גער בפרצוף
עקום "מה כבר כל-כך פרטי בלשמור קרציות ששתו לך את הדם? למה אתה לא גומר
אותם??" ניסיתי לחלץ ממנו תשובה "חס וחלילה!" הוא אמר וזקף את גבו,
"להרוג אותם?? הם כל מה שיש לי!" הוא ענה בקריאה שלא משמעת לשתי פנים
ואחז את כיס חולצתו איפה שהצנצנת "מה יש להם לתת לך?? אני שואל ברצינות, אתה
פה כבר כשנה, שנה שאנחנו מכירים ואני מספר לך הכל על החיים שלי וכן גם אתה ספרת
כבר הכל, אבל על הקרציות שאתה אוסף שמה.. אתה לא יכול לתת הסבר?" הוא ישב
בשקט, מהרהר, ולפתע אנחת כאב קטנה פילחה את גרונו "מה קרה??" שאלתי והוא
הניח את ידו את הרגל וראיתי שיש בליטה קטנה מאחורי הבד של המכנס "מה יש לך
שם??" שאלתי בקצת עצבים כי הפעם הוא באמת מעצבן אותי, הרמתי לו פשוט את המכנס
לאזור ברגל שהוא סימן עם היד, וראיתי שגם שמה יש קרציה יותר גדולה אפילו ממה
שהורדתי לו הרגע! "אל תזוז!" פקדתי עליו, הקרציה הזאת הייתה חומה
ומגעילה אפילו יותר מהקודמת, ואותה אני בטוח הורג בלי לשאול אותו. תפסתי אותה עם
הפינצטה והתחלתי למשוך אותה מעורו, אבל היא קרציה אמיתית והיא תופסת אותו ממש חזק,
הוא התפתל מכאבים ותפס לי בעצבים חזק את הכתף, ככל שמשכתי את הקרציה יותר, ואיתה
את העור שלו שנמשך, כך הוא תפס אותי ביד יותר חזק, והקרציה הזאת ענקית אפילו יותר
ממה שחשבתי כי היא הייתה ממש מתוך הבשר שלו, מי יודע כבר כמה זמן שהיא זוללת אותו
ככה. אז 1..2...3...!!! ומשכתי אותה חזק עוד יותר והיא נתלשה מבשר רגלו ודם השפריץ
החוצה ממנו. הפעם בלי משחקים! שמתי אותה על המדרכה ובאחת מעכתי אותה בלי לבקש
רשות. כמובן שהוא צעק מהכאבים ומדם שנפשך לו, ראיתי שיוצאים לו גם דמעות, "אל
תבכה, אני כבר אביא משהו לחטא את זה ולכבוש אותך" "לא, לא מזה אני כואב
ובוכה.." אמר לי כשהוא נאנח מכאב "..אלא מזה שהרגת עכשיו את הקרציה..
שגדלתי.. וטיפחתי כבר תקופה ארוכה, ועכשיו שהרגת אותה לא רק שבזבזת את כל הזמן,
אלא שעכשיו היא הוציאה ממנה מיליוני, מיליוני ביצים שבטח כבר דבוקות לך לסוליה"
ושם את כף ידו בסבל על הדם. אני הרמתי את כף הרגל שלי וראיתי אותה מעוכה ובאמת
סביבה היו מלא, מלא ביצים.. טוב חבל על הזמן אני אעלה לדירה אביא משהו לכבוש אותו
ואנקה גם את כל הלכלוך..
עליתי דקה וחצי לדירה וחזרתי אליו עם יוד, תחבושות, משהו לנקות את הזוהמה וגם משהו
לשתות ולאכול. את הפצע חיטאתי לו וכבשתי, הבאתי בקבוק מים ושתפתי את המדרכה שהייתה
מזוהמת מדם וביצי קרציות, וכן הבאתי לו לשתות ואיזה סנדוויץ'' עם משהו שהיה לי
במקרר. לא דיברנו כמה דקות, הוא הניח את ראשו על המעקה של המדרגות, נרגע לו לאט,
לאט. הוא זקן האיש הזה, לפעמים אני שוכח את זה, יותר מבן 80 והוא יושב איתי פה
בבניין, אוכל ממשהו שאני זרקתי לו ואני מוציא ממנו קרציות, והוא יותר מבן 80! אני
בן 32 האם כל החיים לפניי או כל החיים כבר אחריו ? הוא יכול להיות הסבא שלי,
ובמקום זה הוא מסתובב ברחובות מקבץ נדבות, שותה מים מזוקקים של מזגנים ברחוב, ישן
בתוך קרטונים של מקררים, והמקרר היחיד שיש לו זה המקרר בדירה שלי, והוא בן יותר
מ-80 , איך הוא הצליח להגיע עד לכאן בחיים? בקושי 30 שנה עברתי והוא בן יותר מ-80!
נעע.. גם ככה הכל זה רק עניין של הסתברות ומזל. "אז איך אתה? מרגיש כבר יותר
טוב?" שאלתי אותו, הוא עצם את עיניו, פניו מזיעות מהכאב.. אז עליתי שוב לדירה
להביא איזה כדור משכך, וכשחזרתי..
הוא עוד היה יושב באותה פוזיציה, חשבתי שאולי הוא כבר מת, אבל לא..
נשמותיו הכבדות ואיזה כחכוח בגרון שהוא תמיד מוציא נשמע ממנו. באתי אליו עם הכדור,
התיישבתי לידו "קח" אמרתי לו, הוא פקח את עיניו, הביט בי בעיניים
פולשניות ישר לתוך הלבן של העין "קח" הרמתי לו את הכדור מול עיניו, הוא
התבונן בכדור, הושיט את ידו באיטיות, והכניס את הכדור הלבן לפיו, פתחתי לו את
הבקבוק מים והגשתי לו, שישתה, והוא פשוט לגם. "כמה רגעים תרגיש כבר יותר
בעניינים" אמרתי לו. שתיקה ארוכה יצאה ממנו, כזאת שלא אפיינה אותו, לפעמים
הוא שותק לכמה רגעים אבל בדרך כלל מדבר הרבה, נראה שמשהו עמוק יושב לו על הלב והוא
מפחד לספר. "מה, דבר.." אמרתי לו "אתה רוצה לדעת מה העניין עם
הקרציות?" הוא לפתע אמר ואני כמובן אמרתי לו: כן "אז שתדע שלא אני זה שמטפל
בקרציות, אלא הן שמטפלות בי" ככה אמר באופן די מוזר "מה, תסביר.."
השבתי לו בחוסר הבנה לנאמר. "תעזור לי לקום" נעמדתי ועזרתי לו לעמוד על
רגליו, עם כל זה שהוא זקן ולמרות הוצאת הקרציה מהבשר של הרגל הוא עומד זקוף על
רגליו והליכתו הייתה זריזה ויציבה ואף לעיתים חשבתי שהוא הולך ממש מהר וכמעט שאני
לא מצליח להשיג אותו. ירדתי אחריו במדרגות, והתחלנו ללכת ברחובות.
הזקן הולך מהר, בהליכה זקופה. עובר בין אנשים מבלי שאלה יגעו בו, חותך
את הכבישים. מדלג בעליות וצולל בירידות.. גאד, אני לא בקושי מצליח לעקוב אחריו
מבלי לרוץ.. ספק שאם הייתי בגילו הייתי יכול ללכת אחריו דקה. עד שסוף סוף הוא נעצר
ליד איזו גינה עם דשא חשבתי שאני הולך להתעלף תרתי משמע. הוא נעמד דום במקומו, ואני
לעומתו התנשפתי בכבדות, טוב אולי גם כל הסיגריות לא עוזרות לי במצבים האלה. הוא
הרים את ידו והצביע על איזה מקום בגינה, משהו ליד שיחים כאלה. הוא הפעם החל להתקדם
בהליכה בקצב נורמאלי למקום, ואני קבלתי שיחת טלפון בנייד.. שוב פעם מספר של מוכרי
כרטיסי אשראי וקורסים .. איףף.. איזה קרציות.
סיננתי את השיחה ונעמדתי ליד הזקן שנעצר והביט על השיחים
"טוב אתה מוכן?" שאל "מוכן למה..?" "תעשה
כמוני" השיב.
הזקן כיפף רגליו ו"נעמד" על ארבע כמו כלב, "מה אתה
עושה?" שאלתי וגירדתי בראשי "נו, קדימה, על ארבע" ככה הוא אמר, ואז
נכנס לתוך איזה שביל קטן בשיח "זקן?" קראתי והבטתי אל תוך השביל הנמוך
שנחפר בתוך השיחים. והוא לא היה שם, נעלם. "מה יש מצב שהוא הארנב מארץ הפלאות
ואני הוא אליס? או שאולי הוא מורפיס ממטריקס ואני ניו? אולי בעצם... טוב לא עולה
לי עוד הסיטואציות אבל יאללה אני כבר סקרן! ירדתי גם אני על ארבע, וכמו כלב הלכתי
בתוך השביל המוזר שבתוך השיחים, צעד.. שתיים,
והתחלתי ליפול לבור עמוק! כן! אני כנראה אליס בארץ הפלאות!
"אההההה" קראתי בעיניים עצומות כשנפלתי לתהום חשוכה, ולפתע הרגשתי שאני נתפס
במשהו, או שמשהו תופס אותי .. אחד מהשניים, פקחתי עיניים וראיתי את הזקן, שהוא
מחזיק אותי, פחות או יותר ראיתי כי הכל בעלתה "זה אתה..?" שאלתי בקול
רועד "כן, בוא תמשיך אחריי" "מה להמשיך ליפול? על מה אתה כבר עומד,
על סולם? יש פה סולם ואתה לא אומר לי ונותן לי לפול??" "עזוב, פשוט אל
תעשה כלום ואני אקח אותך, עוד רגע מגיעים" הרגשתי שאנחנו זזים, הוא תופס את
חולצתי כשאני באוויר כאילו הייתי גור כלבים שתופסים מהגב, והוא מתקדם לכיוון למטה.
"מאיפה כל הכח הזה??" שאלתי והוא לא ענה. אחרי עוד דקה של תזוזה הוא
נעצר, "אתה מוכן??" שאל "ל..??" הוא הניף אותי באוויר וזרק
אותי "אההההה" קראתי ונחתתי על קרקע יציבה. הכל היה חשוך לגמרי, ואיפה
די קריר וחנוק. איפה אתה?? שאלתי ואז שמעתי נחיתה על הקרקע. רגע יש לי פנס בנייד.
הוצאתי את הנייד מהכיס ושמתי פנס והארתי סביבי, "איפה אתה??" קראתי והשתעלתי
"אני פה" שמעתי אותו אומר מתחתי, הארתי למטה ונבהלתי עד
שכמעט הלב שלי ירד לתחתונים. הוא פשוט היה "עומד" על ארבע ואני זזתי
לאחור, והוא תפס אותי ברגלי "מה אתה עושה עזוב אותי!" ציוותי עליו ופתאום
הרגשתי שאני מועד לאחור ובא ליפול לתהום "תרגע!" קרא "אתה תיפול
מהתהום ואני הפעם לא יוכל להציל אותך" "מה אתה רוצה ממני??" שאלתי.
הוא משך אותי קדימה לקרקע היציבה, "אתה כבר כאן ואתה חייב לבטוח בי, אני לא אעשה
לך מאום רע, רק תרד על ארבע כמוני.. אתה ביקשת תשובות למה קרציות? הנה עוד רגע אתה
מקבל תשובה" הוא היה נראה מפחיד, פניו חיוורות, הוא הוריד את הכובע ונגלה
אליי עם שערו הלבן שמבולגן לכל כיוון ועיניו הכי הפחדו אותי כי הן לבנות לגמרי.
בלי אישונים בלי כלום, פשוט עיניים לבנות לחלוטין. לא אמרתי כלום, חשבתי שאם לא
אדבר יותר מידי ככה כל ההרפתקה הביזרית הזאת תסתיים יותר מהר. ירדתי על ארבע
ואמרתי לו בלי פחד "יאללה בוא נמשיך! עוד שעה יש לי עבודה" הוא המסתובב
והתחיל ללכת ואני אחריו כשאני מאיר עם הנייד.. מאיפה הוא יודע לאן הולכים בחשכה
כזאת? מה אני בשילוב של סיפור של אליס בארץ הפלאות עם הגלגול של קפקא ואני והוא
קרציות בכלל ועוד רגע אהפוך לאיזו קרציה ויתברר לי שהוא האבא האמיתי שלי ואני הייתי
קרציה שמטפלת בו בכלל כל הזמן הזה ולא הייתי מודע לזה כי אני מספר את הסיפור מתח
ביזרי הזה? נעע...
לפתע ראיתי אור בקצה המנהרה,
והוא התקדם מהר יותר, התקדמתי גם אני מהר יחד איתו והברכיים החלו לכאוב לי, הוא
נכנס אל תוך האור ואני אחריו.
אפילוג:
פעם חשבתי על זה, מה היו
עושים אנשים בתקופת האבן בלי פנס, הם אשכרה הבעירו לפידים כל פעם בשביל לראות
בחושך.. ואנחנו כיום בעידן שבחושך מוחלט בתוך מערה יכולים פשוט להוציא את הנייד
ולהדליק את הפנס, איזה פשוט!
רגע, מי כיום נכנס בכלל בתוך מערות?
