שירים

דמעות הכאב

 
שיר שנכתב בתקופת המלחמה ובהשראתה...
 
דמעות צעקות, המולה ברחובות
אמהות דואגות, מתפללות ובוכות
אנשים רצים, אנשים צועקים, אנשים מתים
 
גופות פזורות בכל עבר
והאמא דומעת, בוכה על הקבר
הבן שהלך לא שב - צריך לעכל, להסתגל למצב
הבן שרק החל לגדול, כעת הוא כבר עזב
הבן עלה על מדים, הבטיח שיחזור
ולא חזר, נשאר מאחור

ושוב נזכר, במבט התמים, במבט הנאיבי, במגע הנעים
החיוך הכובש עכשיו נעלם, האדם, שלא ישוב לעולם

ערים בלילות, מבטיחים לו, לחכות
ופתאום... בדלת דפיקות
אבא קם, פותח את הדלת
והנה, עומדת הסמלת
האב מוריד עיניו מטה, והסמלת? מצטערת, שוב אומרת
האם לא מעכלת ושואלת-מתי ישוב הביתה, לכולם?
האב מרים עיניו ועונה- אז זהו, כנראה ש...לעולם

ושוב נזכר, במבט התמים, במבט הנאיבי, במגע הנעים
החיוך הכובש עכשיו נעלם, האדם, שלא ישוב לעולם

.

למחרת ההלוייה, מגיעים אנשים נטולי תקווה,חדורי איבה..
לאחר שעה,בבית, החדר עוד ריק...
ריקנות תמידית,חלל חסר,כעולם מתפרק
והנה עברה לה שנה, וכלום לא השתנה
הדלת בחדרו שעוד נטרקת, שעדיין אף אחד לא מסוגל לסגור
המגבת שעוד תלויה על הידית של הדלת , הכול מהפחד לשכוח-לא לזכור
האמנם? הפחד לשכוח הוא רק הרצון לשמור

ושוב נזכר, במבט התמים, במבט הנאיבי, במגע הנעים
החיוך הכובש עכשיו נעלם ,האדם, שלא ישוב לעולם

והאמא עוד בוכה ,זולגות דמעות של כאב
זולגות דמעות של עצב , דמעות מהלב
לא העיניים בוכות ולא האם
זה רק הלב, הלב שמדמם
והדם? אדום כורד, וקוציו?כזכרון כואב
ועכשיו? הבן איננו, אך האב, על בנו עוד חושב

ושוב נזכר, במבט התמים, במבט הנאיבי, במגע הנעים
החיוך הכובש עכשיו נעלם ,האדם, שלא ישוב לעולם

וכשנגמר השיר, נותר רק זיכרון עמוק
שלא ניתן למחוק, לא ניתן לדחוק
לא ניתן לשכוח,
מכל זכרונות הלב, כבר לא ניתן לברוח
וכל דמעה שזולגת, רק ממחישה את הכאב
ממחישה את התחושה ,שמרגיש אצלי בלב

 

 

 

 

תגובות