אמי, הורתי

                               אִמִּי, הוֹרָתִי        

מִלֵּאת אֶת בֵּיתִי

נְעוּמָהּ מִשִּׂמְחָה לְהָבִיא

אוֹתִי אֶל הָעוֹלָם הָאַכְזָר.

מִיּוֹם בּוֹאִי קְשָׁיִים וּמַפָּח-נֶפֶשׁ

הֵבֵאתִי לָךְ אַף לֹא מִילַּת נֶחָמָה אוֹ עִידוּד

וְאַתְּ – שָׁתַקְתְּ...

סָבַלְתְּ אוֹתִי בְּשֶׁקֶט מָרוּד

מְקוֹר תְּזוּנָתִי וּרְפוּאָתִי הָיִית

בְּגוּפֵךְ סוֹכַכְתְּ עָלַי

וְסִמַּנְתְּ לִי דֶּרֶךְ נְתִיבוֹתַי

ומִכָךְ שֶׁלֹּא הָיָה בָּךְ רוֹעַ מֵעוֹלָם

הָיִית הַמַּלְאָךְ הַפְּרָטִי שֶׁלִּי.

אֶת טִיפְּשׁוּתִי סָפַגְתְּ בְּאוֹמְרֵךְ "זֶה יַעֲבוֹר"

אִמִּי הוֹרָתִי חֲסֵרָה לִי יָדֵךְ הַתּוֹמֶכֶת

הַמְּלַטֶּפֶת הַמְּעוֹדֶדֶת וְאַמִתוּתֵּךְ

אָמַרְתְּ בְּפָנַי כָּל שֶׁחָשַׁבְתְּ לְלֹא שֶׁבַח וְהַלֵּל

מִבֵּית אִמֵּךְ שָׁאַבְתְּ הֲגִינוּת מְסִירוּת וְיוֹשֶׁר

הָיָה בֵּינֵינוּ פַּעַר עֲנָק שֶׁל הֲבָנַת חַיִּים...

עַד כִּי נֶחֱלַשְׁתְּ נָמַּקְתְּ וְלֹא יָכוֹלְתְ יוֹתֵר

לַעֲמוֹד בִּקְשָׁיֵי חַיַּיִךְ עַד

יוֹמֵךְ הָאַחֲרוֹן אִמִּי יוֹלַדְתִּי

הֶחְזֵר חוֹבוֹתַי לָךְ יִהְיוּ

אַךְ בְּעוֹלָם הָאֱמֶת, וְאוֹסִיף

                לֹא הָיִיתִי רָאוּי.          בְּנֵךְ