רוצח קר של אהבות.
יורם פסע בסמטה האפלה והצרה.
שעת המפגש הלכה וקרבה. הוא הציץ בשעונו. השעה היתה כמעט חצות.
חצות היום.
11:45 – ואפלה קודרת שררה סביב.
הוא הקדים. תמיד דאג לדייק ולהגיע בזמן לנקודות מפגש, שם חיכו לו לקוחותיו, לכן תמיד היה מגיע רבע שעה לפני המועד שנקבע, כדי שיוכל להתמקם בנקודת תצפית טובה ולבחור לעצמו את הזווית הטובה ביותר ממנה יוכל להגיח.
אור קלוש בלבד הגיע לסמטה האפלה.
קרניים חיוורות מפנסיהם הבודדים של הרחוב הראשי, האירו בקושי רב כמה פחי זבל גדולים, ארגזים זרוקים ועוד כל מני בקבוקים ואותם דברים מוכרים, שאפשר לראות רק בסמטאות אפלות.
יורם התמקם על מדרגת אבן שבלטה מקיר של אחד הבניינים בסמטה.
נקודת תצפית מושלמת! גם גבוהה וגם מוסתרת היטב בעלטה ובצללי הרחוב.
אין סיכוי שמישהו יבחין בו.
מנקודה זו יכל להבחין בכל אורכה של הסמטה. מהכניסה הצרה שהתחברה לרחוב הראשי ועד המבוי הסתום שבקצה השני, שהסתיים בקיר לבנים גדול, שלא היה שום סיכוי, שמישהו יצליח לטפס עליו.
יורם היה מרוצה מבחירתו בכתובת זו. אם הלקוח מנסה להתחמק מתשלום – וזה קורה לפעמים – עדיף שלא יהיו בפניו דרכי מילוט. לכן תמיד בחר באותן סמטאות, שבסופן מבוי סתום.
מכיוון שתמיד הקדים, נהג יורם ברבע השעה שנותרה לו עד לביצוע משימתו, להרהר בעניינים שברומו של עולם. לפעמים היה רושם לעצמו פניני חוכמה שצצו במוחו, בפנקס קטן שהיה נושא עימו בכיס הפנימי של הז'קט הדק שלו.
בעיקר העסיקו אותו מחשבות על כוכבים אחרים, בהם זרחה השמש בשעות היום והיה שם אור.
יורם מעולם לא זכה לראות אור יום.
אַנְטִילוֹב, היה כוכב חשוך ורחוק מיליוני שנות אור, ממערכת שמש כלשהי.
רק בתכניות הטלויזיה, למד שיש גם מקומות ביקום הענק, ששם זורחת השמש –
מקור החיים ביקום כולו. למד מצפייה בערוצי היסטוריה וטבע, שבזכות האור נוצרים הצבעים, צמחים צומחים ויש גם חום וקור.
בכוכב שלו – אנטילוב – היתה רק עונה אחת. סתיו. לא חם, לא קר.
מתאים בדיוק ללבוש שהיה חביב עליו, מכנסי ג'ינס, טי שירט פשוטה לבנה, מגפי עור ישנות, שקנה במחיר מציאה בחנות עתיקות, כי סקרנו אותו תמיד דברים מתקופות קדומות יותר והז'קט הדק עם הכיסים הפנימיים, שם נשא את פנקסו ואת המכשיר המיוחד והסודי שהיה ברשותו ולשם כך היה נפגש עם לקוחותיו.
יורם הוציא את הפנקס מכיסו.
באפלולית הסמטה, מקור האור ששימש לו לכתיבה היה העט הזרחני, שנשא בצמוד לפנקס. זו בדיוק התאורה שלה היה זקוק. העט האיר בדיוק את הפנקס ולא יותר.
הרי אסור שיחשוף את עצמו לפני שעת המפגש. גורם ההפתעה היה חשוב לא פחות, מהמיקום של המפגש עצמו.
לאורו הקטן של העט, דפדף בפנקסו עד לדף חדש וריק.
הוא התחיל לחשוב, אבל משום מה, דווקא ביום זה המחשבות החדשות לא הגיעו.
יורם היה כותב לעצמו משפטים קצרים, שתמצתו את המחשבות החכמות שלו.
משפטים כמו: "כשאחזור, כבר אהיה אחר/שונה." או "אני מהזן שמשתבח עם הזמן"
"העבר – עבר, כי הוא עבר..." או שהיה כותב על דברים שעשו לו הרגשה מספקת (כי להגיד שהוא אוהב את זה – הה מחוץ לחוק!), דברים כמו: להגיע לדלת ביתו, להכניס את היד לתיק ולמצוא מייד את צרור המפתחות, בתוך כל הבלאגן והחושך.
וזה היה די נדיר שיורם נשא עימו תיק, כי לרוב לא היה צריך לקחת שום דבר לעבודתו, להוציא את אותו מכשיר סודי וכמובן את הפנקס והעט הזרחני – שבשביל כל אלה, הספיקו בהחלט הכיסים בז'קט. אבל פעם בשבוע, כשהיה מטריח את עצמו לעשות קניות, היה גורר עימו תיק לא גדול, שהכיל את כל קופסאות האוכל המשומר ופחיות הבירה, שהיו מוקצבות לכל יום מימות השבוע.
אבל המפתחות, היו תמיד נעלמים בין כל הקופסאות והפחיות – וזה סיפק אותו מאוד, להשחיל את היד לתיק ולשלוף משם בדיוק את הצרור הקטן של המפתחות.
הצרור הקטן היה מורכב משלושה מפתחות בלבד: מפתח לדלת ביתו, מפתח למכוניתו ומפתח לכספת הקטנה שבביתו, שם שמר על המכשיר הסודי, כי בין משימה למשימה, לא היה נושא אותו עליו.
זה היה נחשב לחוסר אחריות מצידו – ובחייו של יורם, לא היה מקום לחוסר אחריות ולמעשים ספונטניים, שאין מאחוריהם מחשבה תחילה ומחשבה שנייה ושלישית.
לא רק בעולמו של יורם, לא היה מקום לספונטניות.
הכוכב כולו היה ידוע בתושביו חסרי הרגש. למרות שנטולי רגשות היה מוגזם לומר, בכוכב המבודד והאפל – אנטילוב – לא היה מקום לרגשות חיוביים ונעימים וכל מה שהתחבר בצורה כלשהי אל המילים: אהבה, חיבה, שמחה וכדומה – היה מוקצה מחמת המיאוס ונאסר מחוץ לחוק.
גם על כך למד יורם מצפייה בתכניות הטלויזיה. עוד למד בשיעורי ההיסטוריה, שהאוכלוסיה היחודית של הכוכב שלו, התפתחה ממושבות של אסירים שפשעו כנגד האנושות והחיים בכלל ברחבי היקום והוגלו אל הכוכב המרוחק והמבודד ביותר – והאפל ביותר, כדי שלא יהיה להם לאן לברוח.
הגלייה שכזו, גזר דינה היה אכזרי יותר ממאסר עולם ומעונש מוות, כי בכלא הגלותי של אנטילוב, לא זכו האסירים לראות יותר את אורו של היום. (שהרי ידוע, שמחסור בויטמין D לאורך זמן, מעורר מחלות דיכאוניות בגוף האדם), באנטילוב, לא יכלו יותר לחוש את חומה של השמש, לא להנות יותר מכל מה שמוגדר כאוהב ושמח, כי בכוכב האפל אנטילוב – לא היתה אהבה.
מכיוון שפשעיהם של אותם אסירים היו כה אכזריים ונטולי רגש, לא היה עונש צודק יותר, מלהנציח את חוסר הרגש בחייהם.
בכוכב הקטן נאסרו כל גילויי חיבה ועונשים כבדים הוטלו על מי שהעז או בטעות חש רגשות חיוביים.
לשם כך פותחו מכשירים קטנים, שגודלם לא עלה על גודלה של קופסת גפרורים, שהיו מוצמדים אל בית החזה של כל אסיר ואסירה, בדיוק מעל מיקומו של הלב ומכשיר זה היה משדר ומזהה כל רגש שחשו האסירים. המכשיר ידע לזהות ולהבדיל בין רגשות חיוביים לשליליים ובכל פעם שהיה מזהה רגש חיובי, היה משולח זרם חשמלי ומדכא אל לב האסירים.
במרוצת השנים הצליחו אסירים אחדים ונועזים במיוחד, להסיר את המכשיר מלוח ליבם. זה אמנם עלה להם ביסורים גדולים ובקריעה ותלישה של עורם, אך הכאב הפיסי היה עדיף על הכאב, שהעבירו זרמי החשמל המדכאים של המכשיר הקטן.
לאחר כמה מקרים של הסרת המשדר הקטן, פותח במקומו שבב קטן עוד יותר, שגודלו לא עלה על גודלו של אפון ושבב זה כבר הושתל ישירות אל לב ליבם של האסירים.
מכאן, הדרך להתפתחות מעוותת של הלב, היתה קצרה ביותר.
אמנם הרגש החם והחיובי נעקר בכוח מליבם של יושבי הכוכב, אך את המין לא אסרו עליהם. מין נטול רגש היה, אך לא פעם מתו אסירים אחדים תוך כדי קיום יחסי המין, כי הרי בתוך התרגשות שכזו, יש סיכוי גדול עוד יותר להתפתחותם של הרגשות האסורים.
במקרים הללו, היה משדר השבב הקטן זרם כה חזק וקטלני, שלאותם אסיר או אסירה לא היה שום סיכוי לשרוד את הכאב.
אם למישהו מכם יש ספק לגבי מראה של לב שבור – כך נראו הלבבות של אותם אסירים מתים, שנענשו על מעט הרגש שהתעורר בהם לפתע.
ובתוך תאי הגוף, צברו הגנים חוויות טראומטיות לרוב ובחלוף השנים, אחרי שלושה דורות בלבד שנולדו על אדמת הכוכב האפלה, כבר גדלו ילדים שנולדו עם לב נטול אהבה.
בכוכבים ועולמות אחרים, הפגינו אירגוני זכויות האדם כנגד אותה אכזריות ועל חוסר האנושיות שבשבב הקטן ופתחו בתהליך משפטי ארוך ומייגע, שבסופו נפסק, שאסירי הכוכב יעברו תכנית שיקומית, שבסופה יוסר השבב מליבו של האסיר כדי שיוכל לשוב ולהשתלב בחברה.
רק שגזר הדין וביצועו הגיעו אל הכוכב האפל באיחור רב למדי.
אסירים משוקמים לא הצליחו להשתלב בחברה וסבלו ממחלות דיכאוניות ובמהרה חזרו אל הפשע והאכזריות. ליבם לא זכר כל דרך אחרת והפחד מלחוות כאב נוסף בליבם, היה חזק בהרבה מכל הבטחה לאהבה.
חלקם התאבדו, חלקם הוגלו בחזרה לכוכב הקודר וחלקם פשוט מתו תוך כדי מעצרים ומרדפים משטרתיים או הוצאו להורג במשפט חוזר.
בחלוף השנים כבר בחרו האסירים, מרצונם החופשי, שלא לקחת את הסיכון ונשארו בכוכב שלהם.
לאט, לאט גדלה האוכלוסיה. הדורות הבאים שכבר נולדו נטולי רגש ושמחת חיים, התגלו כאכזריים בעשרת מונים, מאבות אבותיהם, שפשעו במעשים בלבד.
אונס ורצח הפכו דבר שבשגרה. שוד ואלימות היו חלק מהמנהגים החברתיים הנפוצים והאפלה שבחוץ, שלטה בלבבות האפלים של אזרחי הכוכב האפל, אנטילוב.
יורם ישב וגלגל לעצמו בראשו את כל ההיסטוריה של הכוכב שלו במשך כמה דקות, כשלפתע נזכר שעליו להישאר ערני וממוקד.
גלגול מחשבות שכזה נחשב לחוסר אחריות בזמן מילוי תפקידו וכאמור, חוסר אחריות, לא היה דבר שיורם יכל להרשות לעצמו.
מחשבות מתגלגלות מהסוג הזה שמר לימים שבהם היה נשאר בביתו, כשאין שום עבודה על הפרק, שמחכה לביצוע. אז אפשר להתגלגל עם המחשבות רחוק, רחוק אפילו עד לראשית ימי הכוכב ולשאלה הגדולה ביותר והיחידה שנשארה ללא מענה ופתרון: מדוע השמש אינה זורחת לעולם באנטילוב?
כי הרי למד בשיעורי המדע, כי השמש מגיעה גם לפינות האפלות ביותר ביקום. כל כוכב היה שייך למערכת שמש משלו ואפילו הכוכבים המרוחקים ביותר כדוגמתו של אנטילוב, זכו לכמה שעות בודדות מחסדיה של השמש.
איש אינו זוכר בדיוק ומתי נעלמה השמש משמיי הכוכב, אך בספרים האסורים נרמז, שהשמש נעלמה סופית, כשהופיעו הילידים הראשונים בעלי הלב הקר והמעוות ונטול האהבה.
בחישוב קל שערך בראשו, הגיע יורם למסקנה שהשמש נעלמה לפני כ-300 שנה.
כמאה שנים בלבד אחרי שהגיעו המתיישבים/אסירים הראשונים לכוכב.
יורם שב וניער את מחשבותיו.
דווקא היום הוא צריך להיות מרוכז יותר מתמיד – ודווקא היום סוחפות אותו המחשבות המתגלגלות שלו לכל עבר.
הוא הציץ שוב בשעונו. הזמן הזדחל באיטיות.
11:50. בסך הכל חמש דקות של מחשבות מתגלגלות והיתה לו תחושה כאילו עברה כבר מחצית השעה.
היה מקצה לעצמו זמנים קצובים להתגלגל עם מחשבותיו.
חייו היו מדוייקים, מתוכננים והגיוניים ביותר. לא היה מקום לספונטניות, שהיתה המוליך העיקרי לחוסר אחריות ומכאן, היתה הדרך קצרה מאוד אל הפורענות המסוכנת ביותר – רגשות חיוביים.
ולמרות, שהסיכוי שיורם יחוש ברגש חיובי כלשהו, היה סיכוי קלוש שבקלושים, כי הרי נולד עם לב קר ונטול אהבה, לשושלת ארוכה ומיוחסת שראשיתה בראשוני האסירים שהוגלו לכוכב, תמיד היה קיים סיכון קטן, שלא יכל לקחתו בשום פנים ואופן.
במקצועו היחודי של יורם, עסקו רק מתי מעט. בודדים ויחידי סגולה.
היו ידועים כנטולי הרגש הגדולים ביותר ובעלי הלב הקר מכולם.
על אחת כמה וכמה, כשהגיעו מאילן יוחסין מכובד כל כך כמו זה של יורם.
עוד הצצה בשעון – 11:53. הזמן המשיך להזדחל.
הוא ניסה לחשוב על איזו פנינה חכמה להוסיף לפנקסו, אך המחשבות המתגלגלות סרבו להרפות מראשו, דווקא היום, כשהיה אמור לפגוש לקוחה כל כך חשובה ומיוחדת. מסתננת. חברת מחתרת ערמומית ומסוכנת.
מחתרת האהבה היתה האויב הגדול ביותר של כוכב אנטילוב.
אנשי המחתרת חרטו על דיגלם להפיץ אהבה בכל מקום ביקום, שם היא חסרה ולא היו מקומות רבים כאלה, לא בעידן השלום והאחווה, שהיה שנוא כל כך על תושבי אנטילוב.
סוכניה החשאיים של המחתרת ניסו כבר במשך כ-50 שנה, להסתנן לכוכב שלו ולערער את השלטון המקומי וחסר הרגש.
היו מצויידים באותם משדרים קטנים, ששימשו בזמנו למיגור והוקעת כל רגש חיובי מלבבות האסירים, רק שעתה, עברו המשדרים גרסה מעודכנת, כדי לאתר את מי שיש בליבו ולו שריד קטן שבקטנים של רגש חיובי.
כשהיו מתבייתים על לב שכזה, היו נוהגים לפתות את הקורבן המסכן ע"י מודעות שידוכים אישיות ומאמרים רגשניים, שנכתבו בעיתון המחתרתי, שהופץ בסודי סודות בין אלה, שאכן התעורר רגש חם בלבבם.
לאחר שהקורבן התמים נפל בפח ונהיה מרוגש, היו מציעים לו את עסקת חייו!
הדבקת המשדר הקטן על לוח ליבו, בכדי לעבור תיקון רגשי ולאחר מכן, הברחה מהכוכב האפל ויציאה לחופשי ולחיים חדשים, שטופיי שמש ואהבה בכוכבים אחרים ואנושיים יותר.
השלטון המקומי ניסה במהלך אותן שנים, לתפוס את חברי המחתרת ולשלחם כלעומת שבאו, אך המאמצים הרבים שהשקיעו, לא העלו דבר.
הסוכנים הלכו והתרבו והמחתרת הלכה וגדלה.
הצלחות בודדות נרשמו לזכות השלטון, כשמדי פעם עלה בידם לתפוס סוכן או שניים ולשים את ידם על אותם משדרים ארורים.
אחרי שהצליחו לפרוץ את הקוד הסודי של המכשיר ולהבין את אופן פעולתו ואחרי שנהרסו כמה משדרים בזמן ניסויי מעבדה כושלים, את המשדרים המעטים והמומרים מחדש למיגור הרגש החם, שנשארו בידם, החליטו להפקיד בידי יחידה מיוחדת שהוקמה לצורך העניין, שתפקידה יהיה איתור אנשי המחתרת.
הדרך היחידה להרוס את מחתרת האהבה, תהיה באותה הדרך שבה פעלה המחתרת בעצמה.
היחידה המיוחדת היתה מורכבת מעשרים סוכנים מיוחדים, שעברו הכשרה מיוחדת ויורם, היה אחד מהם כמובן.
במהלך העשור האחרון התדלדל מספר הסוכנים ביחידה. חלקם עזבו את התפקיד מחוסר עניין, חלקם נהרגו בעת מילוי תפקידם ושניים מהם, כנגד כל הסיכויים, ערקו לצד השני!
"גידלו מַצְפּוּן" היו מתבדחים על חשבונם חבריהם ליחידה, אך בינם לבין עצמם, לא העזו לומר בקול רם, שהפחד כרסם בתוכם. לא היה דבר מאיים יותר לסוכני היחידה, מליפול בשבי לידי מחתרת האהבה.
עכשיו כבר אפשר להבין, שהמכשיר הקטן והסודי שנשא עימו יורם, היה אותו משדר ממש, שאנשי המחתרת 'חיפשו בנרות'.
בעזרת מודעות שידוכים קטנות, שפרסם בעיתון המחתרתי היה מפתה את אנשי המחתרת למפגש. כשהיו שומעים שיש ברשותו את המשדר, היו מתפתים עוד יותר.
סוכני המחתרת ניסו לשים את ידם על כל משדר שכזה, שהיה ברשותם ועבר לידי הצד השני. רצו להשיגם בחזרה, כדי לאפס אותם מחדש, לשדר אותות רגש חיובי.
יורם היה משדל את לקוחותיו לפגישה שנייה ולפעמים גם שלישית.
לא היה חושף את המכשיר הקטן כבר בפגישה הראשונה.
אמינות. זה היה שם המשחק. הגיון. והסוכנים הנרגשים של המחתרת, לא יכלו לעמוד בפיתוי.
כשכבר חשף בפניהם את המשדר, זה היה קורה תמיד בסמטה אפלה שכזו, כשאין איש בסביבה ואין מי שיחוש לעזרתם (לא שמישהו היה מגיש עזרה, אם במקרה היה עובר מישהו ושומע את זעקות האימה והמוות, שעלו מעומק הסמטה).
או אז, היה שולף את המשדר מכיסו הפנימי של הז'קט הדק ובתנועה מהירה מדביק אותו על לוח ליבם של הסוכנים המופתעים.
זרם קטלני היה משולח באותו הרגע אל לב הסוכן או הסוכנת – ומחסל אותם בו במקום.
היו מפרפרים עוד כמה רגעים, לפעמים פולטים קולות בלתי רצוניים או שופכים את בני המעיים שלהם ואז קורסים לקרקע מתים, חדלי אונים ובעיקר – נטולי כל רגש לעד.
היה משהו מהפנט במחזה הזה, שריתק את יורם לעמוד ולצפות בכל אחד מקורבנותיו, עד הפרפור האחרון, עד שהמשדר היה מצפצף את קולו המיוחד, המודיע על החידלון הסופי של פעולת הלב ועל מות הרגש.
לא סתם היה יורם אחד הסוכנים המצטיינים ביחידה, כשלרשותו הרשימה הארוכה ביותר של חיסולים בשורותיה של מחתרת האהבה.
בעונג מרושע, ידע יורם, שהיה הדמות הידועה ביותר לשמצה בקרב אנשי המחתרת והטיל את אימתו ומוראו על כל סוכן מחתרתי, שיצא למפגש המסוכן, להביא הביתה עוד משדר אובד.
הצצה נוספת בשעון. 12:07.
היה מופתע. היא מאחרת, הלקוחה שלו.
אולי התחרטה? אולי נבהלה אחרי המפגש הראשון שלהם, שהיה אלים במקצת?
פגש אותה דווקא במקום ציבורי, הומה אדם, כדי לא לעורר את חשדה.
הציגה את עצמה והזדהתה כ-מַרִיָה.
יורם מייד זיהה את האישה שלמולו: "מריה הקדושה" היתה הסוכנת המחתרתית המבוקשת ביותר. זו שלזכותה נזקפים הכי הרבה שידולים ופיתויים מבין כל הסוכנים האחרים. היא היתה זו שהפילה בפח את שני אנשי היחידה שסרחו וחצו את הקווים.
אמרו שהתאהבו בה. שיופיה היה כה רב והיתה האישה המושכת ביותר שפגשו עד שלא היה ניתן לעמוד בפניה.
האמת?
יורם הבין היטב מדוע נפלו השניים בשבי קסמיה.
היא אכן היתה כל מה שנאמר עליה – ויותר מכך. היא היתה אישה במלוא מובן המילה.
יורם נתן בה מבט ארוך ובוחן, כפי שעשה עם כל לקוח שהיה פוגש. סוקר אותם במבטיו, אומד אותם בעיניו למודות הניסיון, שלא החמיצו אף פרט ומתייג אותם לפי אמות המידה שלו – ממסוכנים יותר ועד מסוכנים פחות ועד למעוררי גיחוך וטרף קל, שאותם נהג לחסל כבר בפגישה הראשונה.
לא כך היה עם מריה.
כשהציגה את עצמה והושיטה את ידה ללחיצה, נועצת את עיניי הטורקיז החתוליות שלה בעיניו, ידע מייד יורם שהוא מוצא חן בעיניה. שהוא מושך אותה.
ידע לזהות היטב את המבט הזה אצל נשים, מה גם, שאכן היה גבר מושך ביותר.
מתקרב לשנתו הארבעים, היה נראה כגבר בשיא אונו.
קומתו היתה גבוהה וכתפיו רחבות. שעות ממושכות של אימונים ותרגולים חיטבו ומיצקו את גופו כך שלא נותר בו גרם אחד מיותר של שומן.
בנוי לתלפיות. ופניו הנאות המפוסלות ביד אמן, רק תרמו לכל ההופעה הכובשת והמרשימה שלו.
יכל להיות דוגמן צמרת – חשבה לעצמה מריה, כשהושיטה את ידה אל שלו, לא מודעת לסכנה שאורבת לה בחיוכו המזוייף, בשפתיו הרחבות החושניות ובעיניו הכחולות הקרות, שסקרו את כולה במבט ארוך ומדוקדק, שהעביר רטט נעים ומגרה בכל גופה.
הוא נמשך אליה. היא יכלה לזהות מייד את המבט הזה אצל כל גבר שהתבונן בה כך.
ידיהם נפגשו ללחיצה.
משהו קרה!
יורם התבלבל פתאום. משהו במגע עם ידה החמה והרכה, בשילוב עם עיניי הטורקיז החתוליות האלה וכל ההופעה הנשית והמושכת שלה, שלחו רטט לא מוכר אל ליבו ואל בטנו של יורם – שמייד משך את ידו במבוכה מידה של מריה.
המשדר הקטן התחיל לצפצף בבהילות ויורם מצא את עצמו לראשונה בחייו במקום לא מוכר – הוא נלחץ.
הוא הביט לכל עבר בדאגה, שמא מישהו מיושבי בית הקפה יבחין בהם, אך היתה זו מריה, שהניחה יד מרגיעה על זרועו (למרות שבמגעה לא היה שום דבר מרגיע – נהפוכו!) והציעה שיצאו החוצה אל הרחוב, שם לא ימשכו תשומת לב מיותרת.
הוא נתן בה מבט קצר, שחציו כעס על המבוכה שגרמה לו וחציו השני תודה, על כך שהבינה את המצב המסובך שיכלו שניהם להיקלע אליו.
מריה היתה דווקא משועשעת מכל המחזה, אך כשנתן בה את מבטו הכעוס, הרגישה לפתע כיווץ עז מכווץ את בטנה ואת ליבה מזנק אל גרונה.
המבט הזה עשה לה משהו שאף פעם לא הרגישה. היתה עוצמה בכעס שלו, שהרטיט את כולה. ולמרות שידעה שהוא מבוגר ממנה בשנים רבות, מעולם לא נמשכה כך אל גבר כלשהו.
באמצע שנות העשרים לחייה, גברים נפלו לרגליה כמו זבובים ולא הותירו רושם רב בנפשה. מה גם שתפקידה המיוחד, לא הותיר לה פנאי לנהל מערכת יחסים יציבה ומשמעותית. ולמרות שהיתה סוכנת של מחתרת האהבה – עדיין לא טעמה אהבת אמת בעצמה.
הם יצאו אל הרחוב הסואן והתהלכו לאורכו מבלי שתכננו לאן.
לאט, לאט הגיעו אל איזור שהיה מרוחק ממרכז העיר ההומה, כאן הפכו הרחובות שקטים יותר, אפלים יותר וסמטאות קטנות, כמו זו שיורם המתין בה, היו מתגלות מאחורי כל פנייה שנייה ושלישית.
הם שוחחו שיחת חולין קלילה, מנסים להכיר קצת אחד את השנייה מבלי לחשוף את עצמם, למרות שלשניהם היה ברור כשמש, מול מי כל אחד מהם ניצב.
יורם ניער את ראשו.
הזיכרון סחף אותו לגמרי. שכח לחלוטין שעליו לתצפת על הסמטה ובכלל – מה השעה כבר?
השעון הורה על 12:15.
לא היה מורגל באיחורים, אבל היו מקרים יוצאים מן הכלל ואף פעם לא היה כל-כך מוטרד מהאיחור. היה ממשיך לשבת במקומו ומתצפת. שולט במחשבותיו שליטה מלאה.
אז למה עכשיו הוא כל-כך מוטרד מאיחור קטן? או מכך שאולי לא תבוא?
ואיך זה שהוא לא מצליח למחוק את דמותה ממחשבותיו, שהמשיכו להתגלגל ללא מעצורים...
נזכר, שנעצרו בפינת רחוב שקט, שהתחבר אל סמטה קטנה ואפלולית, שאת הכניסה אליה האיר פנס רחוב חיוור.
הציע שיעמדו בכניסה לסמטה, שם יהיה להם קצת אור ויוכל להראות לה את "הסחורה" שלשמה נועד המפגש.
נכנסו לסמטה ויורם התייצב למולה כך שגבה של מריה פנה אל קיר הבניין שלידו עמדו ומריה הרגישה עצמה נלחצת אל הקיר, כשקומתו הרחבה של יורם חוסמת את דרך המילוט שלה, במקרה ואכן תזדקק לכך.
הרגישה מפוחדת ומרוגשת בעת ובעונה אחת מקירבתו אליה. השתדלה כמה שפחות לפגוש את מבטו, כדי שלא יראה את הריגוש או את הפחד שבעיניה וביקשה שיראה לה את המשדר שברשותו.
כל תנועה שלו ריתקה אותה, כשהכניס את ידו הגדולה אל הכיס הפנימי של הז'קט הדק שלו ושלף משם את המכשיר הקטן – וכל הזמן, עיניו לא עוזבות את פניה.
נועץ בה את מבטו הסוקר, מנחש כל הבעה שלה, קורא אותה כמו ספר פתוח, עד שנאלצה לשלב את ידיה על גופה ולחבק את עצמה, כי כבר הרגישה ממש עירומה תחת מבטיו ולצערה הבינה גם, שהיתה רוצה להיות עירומה באמת תחת ידיו וגופו.
יורם מצא את עצמו נהנה ממה שראה.
אך לא היתה זו אותה הנאה מרושעת ששאב מצפייה בלקוחותיו הגוועים לאיטם.
לא.
הנאה זו, היתה זרה לו לחלוטין ועם זאת, ידע לזהות בוודאות, שזוהי אכן הנאה.
כשהוציא את המשדר מכיסו והניח אותו על כף ידו לפניה, פרץ המכשיר ברצף צפצופים מחריש אוזניים.
יורם, שמיהר ללמוד את הלקח מהפעם הקודמת, כיבה מייד את המשדר ושניהם, כמו שני פושעים נמלטים, רצו מהר אל מעמקי הסמטה, שם לא יוכל איש לראותם.
הגיעו אל הקיר החוסם, המבוי הסתום בקצה הסמטה, שהיה אהוב כל-כך על יורם, שניהם מתנשמים ומתנשפים מהריצה ומהבהלה, שעורר בהם צפצופו של המשדר.
מריה צחקקה וליורם היה נדמה שחיוכה מאיר את אפלת הסמטה.
לרגע, לא היה בטוח, אם המשדר צפצף בגללו או בגללה.
היא שבה וביקשה לראות את המכשיר הקטן. הפעם בלי הפתעות, ביקשה, עדיין מתלוצצת קמעה.
עמדו יותר קרוב מקודם, שוב גבה אל הקיר ויורם קרוב, קרוב ידו הגדולה המכילה את המשדר, היתה כל-כך קרובה אל פניה, גופו כל-כך קרוב לשלה, פניו רכונים אל ידו גם כן, עד שיכלה לחוש בהבל פיו החמים והנעים.
דעתה כבר לא היתה מרוכזת במשדר, שרק שימש תירוץ לגעת ביד הגדולה והגברית של יורם, שתחושת ההנאה החדשה שזרמה בו, הלכה והשתלטה על כולו.
יכל בכל רגע להדביק את המשדר אל לוח ליבה ולסיים את המשימה בביצוע מוצלח ביותר.
ברשימה שלו תופיע "מריה הקדושה", היעד המבוקש מס' 1 בין חברי המחתרת.
יכל בכל רגע להפעיל את המכשיר הקטן, שהיה משלח את אותו זרם קטלני אל ליבה של מריה ומחסל אותה תוך דקה קצרה של פרפורים – אך במקום זאת, מצא את עצמו מהופנט מידה הרכה שנגעה בשלו, כאילו בהיסח הדעת. כאילו שרק רצתה לגעת במשדר הקטן.
המגע הקליל המרפרף שלח זרמים ורטטים אל איזור חלציו של יורם.
כבר הרגיש ריגושים מיניים בעבר, אך לא כך, לא כשהמילה הנאה שבה וזועקת בתוך ראשו ונוסכת תחושה חמימה, שהלכה ופשטה בכל איבריו ועד לקצות אצבעותיו, שאחזו במשדר הקטן.
שמע את נשימותיה הכבדות, כשההתרגשות עלתה וגאתה גם בתוכה וכשהרימה את עיניה להביט בפניו, נתקלה במבטו הבוער של יורם.
נשימתה של מריה נעתקה מגרונה. מעולם לא ראתה תשוקה כזו במבטו של אף גבר שרצה אותה – ורבים היו הגברים שחשקו בה. מעולם לא חשה בריגוש גדול כל-כך, רק ממבט.
לא הצליחה להתיק את עיניה מעיניו. מהופנטת, בהתה אל תוך הכחול, שקודם לכן נצץ מקור וכעת הבריק מתשוקה, שעמדה לכלות גם את יורם עצמו.
הוא לא ידע מה לעשות עם התחושה המטורפת הזאת, שזרמה בכל גופו. רק ידע, שאם לא יגע בה עכשיו – הוא עלול להתפוצץ.
יכל עכשיו, בקלות, להושיט את ידיו הגדולות ולחנוק אותה. בקלילות לפצפץ את גרונה ומפרקתה והיתה מתה אפילו מהר יותר. כבר חיסל בעבר כמה לקוחות בצורה שכזו. פחות סבל.
אך במקום זאת, מצא את עצמו מושיט את ידיו לעברה, כמו הלכו ידיו מעצמן, לא נשמעות כלל לקול ההיגיון שלו, ששותק כליל על ידי אותה התשוקה.
הוא חפן את פניה היפות בשתי ידיו הגדולות ונשק לה בעוצמה. שפתיו מועכות את שפתיה שלה, שנענו לו בתשובה, באותה התשוקה. שפתיה נפשקו מעצמן, נכנעת לעוצמה שבנשיקתו, מניחה ללשונו לפלוש אל פיה ולפגוש בלשונה - והרגיש היטב את הפראות שהלמה בליבו ואת דופק ליבה המהיר של מריה, שנצמדה אליו והניחה את ידיה על גופו, מעבירה אותן עליו, מנסה לגעת בכמה שיותר מקומות.
יכלה בקלות לשלוף את האקדח הקטן שהיה מוסתר בתיקה.
יכלה בקלות לנעוץ כדור אחד קטן בליבו ולחסל אותו בו במקום, כפי שעשתה בעבר, כשלא נותרו לה ברירות – והרי יורם היה מסומן כמטרה לחיסול.
לא לתיקון ולא לרחמים. רק לחיסול.
ידעה שלא יעמוד בפיתוי.
יכלה עכשיו לשלוח את ידה אל התיק, הוא לא ירגיש, אך במקום זאת, ידיה חבקו את גופו, מרגישות את חוסנו וכוחו של הגבר הזה, שכה הסעיר את דמה.
היא התמסרה כליל לתשוקה הנפלאה שמילאה אותה, נותנת לו למעוך אותה אל הקיר, כשהוא חופן את ישבנה ומניף אותה בקלילות, משעין אותה בגבה אל הקיר וירכיה מקיפות את אגנו, שנלחץ אל אגנה.
פיו טרף את צווארה וירד אל חזה, כשהיא טומנת את ידיה בשערו וגונחת מתענוג.
קולות התשוקה של שניהם, כנראה הפריעו את מנוחתו של אחד מדיירי הבניין, כי בטרם הספיק יורם להסיר את חולצתה של מריה, נשפך עליהם מאחד החלונות, דלי מלא מים צוננים ועימו גם זרם קילוח של קיטונות וקללות, שנשפכו ביחד עם המים, כי הפריעו את מנוחת השכנים.
הצינון המפתיע, גרם להם לחדול באחת מתשוקתם.
שניהם מתנשפים כמו אחרי ריצה ארוכה, היו עדיין חבוקים, מריה צמודה אל הקיר, אחוזה היטב באחיזת הפלדה של גופו של יורם ושניהם התבוננו זה לזו בעיניים.
טורקיז פגש כחול – וברק הבליח בין השניים.
רטובים עד לשד עצמותם, אחז יורם בידה של מריה.
בואי – חרחר בציווי או אולי בתחינה וכמעט גרר אותה כל הדרך אל ביתה.
הרגישה איך רגליה רועדות וכמה פעמים כמעט ונפלה, אך לא ניסתה להאט את צעדיו. לא שאלה ולא תהתה איך ידע את הדרך, רק רצתה להגיע במהירות אל דירתה, לפשוט מעליה את בגדיה הרטובים ולהתמסר לידיו ולגופו ולפיו של יורם, שיטרוף אותה שוב ושוב, כמו שכבר גלגל בראשו כמה וכמה פעמים, בדרך הקצרה והמהירה עד לביתה של מריה. שם, רצה לתלוש את בגדיה מעליה ולבעול אותה בעוצמה שכזו, כי לא רצה להרגיש את התשוקה הנפלאה הזו, שמילאה את כולו בהנאה המוזרה, שלא הכיר, אך נעמה לו ביותר.
רצה למגר את התחושה מגופו ע"י כך שיכאיב לה, יראה אותה צורחת וכואבת ויוכל שוב להנות מהכאב וכך תעלם התשוקה המסוכנת.
רק להגיע אל ביתה, להוריד את הבגדים הספוגים במים...
אך, "מים רבים לא יכבו את האהבה..."
12:21.
היא כבר לא תבוא, חשב לעצמו. ופתאום הרגיש צביטה מכאיבה בליבו.
הוא רצה שתבוא. רצה לראותה שוב. לראות את הטורקיז הגועש שבעיניה, את החיוך המתוק.
לגעת שוב בגופה הרך והענוג, לשמוע אותה גונחת שוב את שמו בתשוקה, עוד פעם אחת אחרונה, לפני שירצח אותה.
"רוצח קר של אהבות!" הדהדה לחישתה בזיכרונו.
ניער את ראשו. מה קורה לו?
נשימותיו כבדו. למה היא לא מגיעה?
שמע לפתע צעדים מתקרבים, צעדים קטנים של אישה, טופפים וקרבים אל הפנייה לסמטה.
ליבו הלם בפראות. הדם געש בעורקיו.
נזכר איך הסעירה אותו, כשהתפרצו אל דירתה הקטנה, מתנשקים בטירוף, מלטפים, נוגעים והוא קורע מעליה את בגדיה ללא רחמים, חופן את גופה בידיו.
נושק, נושך, נוגס, טורף – שפתיים, צוואר, כתפיים, שדיים, בטן רכה, מפשעה, ירכיים. שמע אותה נאנקת בתשוקה, בתאווה, גונחת את כאב אהבתה, שלחה מריה את ידיה גם היא להסיר את בגדיו.
כמעט קרעה את הז'קט הדק. תלשה את כפתורי חולצתו בתנועה אחת מהירה, נועצת את ציפורניה בחזה החשוף והמוצק. שלחה את ידיה אל מכנסיו ונתקלה בקשיים. היו כל-כך רטובים, שהיה קשה להסירם ושניהם נאבקו בבד העבה, מתגלגלים לרצפה הקרה, מריה מצחקקת למראה התסבוכת שאליה נקלעו רגליו של יורם, שמעולם לא רצה להיפטר כל-כך מזוג מכנסי ג'ינס שכה אהב ללבוש.
נזכר איך ריתק אותה לרצפה, עירומה כולה.
יכל בקלות לפשק את רגליה ולחדור אליה בכוח, בעוצמה. להכאיב לה על כל מה שנעור והתרגש בקרבו – ולא רצה להרגיש, אך במקום זאת, מצא את עצמו ממשיך לטרוף את גופה, את כולה, מרגש אותה עוד יותר והיא משיבה לו על תשוקתו בשלה, נצמדת אליו באותה העוצמה, גלגלה אותו על גבו והחלה מענגת אותו.
נזכר בדמותה יושבת, רוכבת עליו. רוכנת לנשק את שפתיו, מלטפת את בטנו ואת החזה שלו בשדיה המרהיבים.
נטלה את ידיו שיחפון בהם את שדיה והוא היה מהופנט, התבונן בה, כשעשתה בו כרצונה. לא ניסה להתנגד, לא ניסה לשלוט או להכאיב, רק התמסר מהופנט אל פניה, שזרחו באור אלוהי, למראה גופה החושני שנע מעליו ולידיה הקטנות הרכות, שליטפו את כולו, עד שלא יכל עוד לעצור את עצמו – ובתנועה מהירה, הפך אותה על גבה וחדר אליה.
לא בשביל להכאיב, לא בשביל להעניש.
חדר אליה בהנאה, ברגישות. ידע שיכאב לה גם כך, אך לא בגלל שסבלה.
לא. היא לא סבלה כלל וכלל.
היה עונג צרוף בכאב הזה, בחדירה הזו, באיחוד העוצמתי של תשוקתם, שהרטיט את מריה, כמו שלא רטטה מעולם.
כשהיה בתוכה, נשקה את שפתיו, מחדירה בלשונה לתוכו את כל אהבתה, שזרמה כמו חשמל, היישר אל ליבו של יורם.
נזכר איך עצר לשנייה אחת ארוכה של נצח והביט לתוך עיניה, שהיו מוצפות באהבה, בתשוקה ואז – שב וחדר אליה והתפוצץ בתוכה, מנשק אותה באותה אהבה, שמעולם לא ידע ושמע את צעקותיה, כשהרגיש איך גם היא מגיעה אל סיפוקה ופורקנה, כמעט מתעלפת מעוצמת הפורקן שטלטל אותה, שמעה מריה את קריאות העונג שבקעו מגרונו של יורם – האיש הקר ביותר ביקום.
יכלה בקלות, עכשיו, אחרי שגמר ושכב עליה שרוע ומרוקן מכוחות, להושיט יד אל תיקה, שהיה זרוק על הרצפה לצידה, לשלוף משם את האקדח הקטן ולסיים את מה שהתחילה, אך במקום זאת, נשלחו ידיה אל גופו הרועד וליטפו אותו לטיפות של אהבה.
נזכר איך שכבו שניהם מתנשמים ומיוזעים על הרצפה.
זכר איך לא רצה לקום מעליה ורק רצה להמשיך ולהישאר בתוכה כך, לנצח נצחים.
זכר איך המשיכו את הערב והלילה, באותו מקצב התשוקה על השטיח, במטבח, על הספה בסלון ובמקלחת ולבסוף במיטתה, שם לחשה לו מריה, לפני שנרדמה סחוטה ומסופקת, לחשה לו את אותן מילים כה דוקרות: "רוצח קר של אהבות!" ועצמה את עיניה, צוללת אל עולם של חלומות מתוקים, שם היא ויורם אינם יריבים כה שנואים, אלא פוסעים יד ביד אוהבים, כמו שרק הם יכולים.
יכל בקלות, עכשיו לסיים את משימתו. היא ישנה לצידו, כה חשופה, כה פגיעה וכל מה שהיה עליו לעשות זה ללחוץ על גרונה.
הוא הושיט את ידיו אל צווארה הענוג, שסימניי נשיכותיו נראו ברורים על עורה הרגיש, אך במקום לחנוק ולשבור, מצא את עצמו מלטף את כולה מכף רגל ועד ראש והמילהאהבה, זינקה ועלתה בראשו.
יורם נבהל, אך ידיו לא עזבו את גופה.
הפחד שמילא את כולו, ריגש אותו בצורה מסוכנת ביותר.
נזכר איך התהפכה לפתע מריה על צידה, שפתיה מחייכות מתוך שינה, מאירות את האפלה, ממלמלת מילים לא מוכרות מתוך שינה: "אני אוהבת אותך..."
שמע אותה בדומיית הלילה – וכל עולמו חרב עליו.
זינק ממיטתה, לבש את בגדיו הלחים ונמלט מביתה ומאהבתה, כל עוד נפשו בו.
זכר כל יום בשבוע הארוך שעבר מאז. את אימוני הפרך שכפה על עצמו, כדי לשוב ולשלוט במחשבותיו וריגשותיו.
כמעט התפתה להצמיד את המשדר הקטן אל ליבו שלו ולהפעילו, כי ככל שניסה, לא עלה בידו לסלק את דמותה של מריה מתוכו.
ידע שעליו לסיים את משימתו.
ידע שאין לו ברירה.
היה חייב לפגוש אותה שוב – כי כל-כך רצה לראותה בשנית.
לחוש את חומה, לטעום את שפתיה, לטרוף שוב את גופה, להתחבר אליה, לשמוע שוב את אותה לחישה – אני אוהבת אותך...
לא! לא!
הוא ניער את ראשו וראה את דמותה הנשית בקצה הסמטה האפלה, מאמצת את עיניה כדי לראות דבר מה.
גם באור החיוור ראה כמה היא יפה. קרנה כולה מאהבה, התרגשה כל-כך לשוב ולהיפגש, עד שכמעט לא אכלה באותו השבוע.
חבריה למחתרת הזהירו אותה, שלמלכודת היא נכנסת, שגזר דין מוות, גזרה על עצמה באהבתה, אך מריה ידעה מה היא עושה.
היא ידעה את סודה של השמש ומדוע מעולם לא זרחה באנטילוב.
היא ידעה שרק בכוח אהבתם, תשבר הקללה והאור יאיר את הכוכב האפל ביותר.
ניסו לעצור בעדה, לשכנע אותה, שאם תמות, לא יהיו שום השלכות למעשיה.
סתם למות מאהבה? לא שווה, אמרו לה.
אך מריה ידעה, ידעה בליבה, שעליה ללכת לפגוש את אהובה.
ידעה שנגעה בו, ידעה שריגשה, ידעה שגם בליבו של יורם התעוררה אהבה.
צעדה בחשש לתוך הסמטה, האפלה עוטפת אותה ככל שהעמיקה והתקדמה.
קראה בשמו של יורם, שצפה מהופנט. קולה החם והאוהב שלח צמרמורת נעימה בגבו.
לא! לא!
הוא שב וניער את ראשו. הוא חייב לשלוט בעצמו.
האהבה וההנאה בלבלו אותו. לא ידע מה עליו לעשות ובכלל – איזה מן עתיד יכול להיות לשניהם? מה הטעם לאהבתם?
הרי אם ילך אחרי התחושות והרגשות שגעשו בתוכו, יהיו חייבים להימלט מהכוכב האפל. אך בכל מקום אחר ביקום, יהיה יורם רדוף ומבוקש על כל האהבות שרצח.
אם ישארו באנטילוב, יהיו רדופים שניהם. מריה על היותה היעד המבוקש מס' 1 והוא יהפוך למבוקש מס' 2 אחרי שיחצה את הקווים.
לא! לא!
אין עתיד לאהבה שכזו, הוא גירש את המחשבה האחרונה שהתגלגלה בראשו ויצא ממקום מחבואו.
קרב אליה בצעדים חרישיים, מתבונן בה, סוקר את במבטיו שחלפו על כל גופה ופניה של מריה, שהרגישה מייד את נוכחותו והחישה את צעדיה אליו.
לא יכלה יותר לסבול את הכמיהה והגעגוע שהטריפו אותה בכל אותו שבוע.
ממש רצה לקראתו. לא היתה צריכה בכלל לראות את דרכה באפלה, היא הרגישה אותו ונצמדה אליו, אל גופו אל שפתיו, ידיה מתחפרות בשערו, בבגדיו, מרגישה בהנאה איך גם הוא מגיב אליה באותו געגוע, באותה הכמיהה.
כן, זאת היתה אהבה.
מריה היתה מאושרת ודמעה זלגה מעינה ויורם נשק בעדינות את פניה וניגב את הדמעה מלחייה.
הרגיש גם דמעות בעיניו שלו ואיך זרמו על פניו ולפתע אחז אותו רעד ואת כולו אחזה טלטלה. כמעט נפל, אך חיבוקה האוהב של מריה, נתן לו את היציבות לה היה זקוק.
היא חיבקה אותו חזק יותר, כשהרגישה את הבכי מטלטל את גופו.
הוא הרחיק את פניו מפניה והביט אל עיניה.
הטורקיז היה מלא ברוך, בחמלה, מלא באהבה.
כל המילים שנאסרו והוצאו מחוץ לחוק, הלמו עכשיו באוזניו, בליבו.
הוא בכה והבין שאין לו ברירה.
נשק לה שוב בעוצמה, ברכות, מגלה לה את ליבו, את כל אהבתו, מרגיש את כל אהבתה –
ובתנועה מהירה, קצרה ואכזרית, הצמיד את המשדר הקטן אל ליבה.
המשדר צפצף – ומריה צרחה.
תדהמה השתקפה בטורקיז של מריה ויורם אחז בה, מצמיד את גופה אליו, חיבק אותה חזק , חזק כשהזרם הקטלני נשלח אל ליבה וגופה החל לפרפר.
הרגיש איך ליבו נשבר בקרבו וחיבק אותה חזק עוד יותר.
מנשק אותה, ממטיר נשיקות אוהבות על פניה שפתיה, לוחש את שמה, לוחש לה אהבה, צופה בכאב בטורקיז שבעיניה, הולך וכבה.
ובעוד נשמתה עוזבת את גופה, שפרפר בעוויתות אחרונות, שמע את שפתיה בלחישה אחרונה, ממלמלות את אותן המילים הדוקרות, מכאיבות:
"רוצח קר של אהבות..."
ללללללללללאאאאאאאאאא!!!!!
קרן שמש פילחה את אפלת היום וחדרה לכוכב האפל.
יורם הביט משתאה אל אורה הקסום של השמש.
ראה איך האור מבליט את הטורקיז בעיניה המתות של מריה, הרגיש את חומה הנעים של השמש על פניו ואיך הכל סביבו החל ללבוש צורות וצבעים.
הוא הניח את גופתה האהובה של מריה על רצפת הסמטה, שעכשיו היתה מוצפת באור, פשט את הז'קט הדק שלו, הוציא את הפנקס הקטן והעט הזרחני, שבאורו של היום היה צבעו ירקרק – וכיסה את מריה בז'קט שלו.
רשם פנינה נוספת על דף חדש, שנרטב מדמעותיו, תלש את הדף והצמיד אותו אל גופה המת של מריה.
"רוצח קר של אהבות – רוצה כל-כך למות, אבל חייב לחיות!" כך כתב על הפתקה.
נשק לה שוב ארוכות על שפתיה המתות, דמעותיו זורמות זולגות – וידע שאין לו ברירה.
הוא קם על רגליו ויצא בקושי רב מהסמטה.
ליבו שבור לרסיסים, מוצף באהבה – והשמש, זרחה על יום חדש באנטילוב...
