מריה

למריה היה יופי נדיר. שערה בוהק, שחור כפחם וגולש עד

מותניה, עיניה ירוקות-אפורות כאוקיינוס בעת סער. תמירה

וחטובה הייתה, התהלכה כמעט תדיר בגלימות הודיות שקופות

למחצה, יחפה או בסנדלי קש, וסחררה את ראשי הסטודנטים.

כמעט תמיד נראתה בחברת מוטי, סטודנט ירושלמי מוזר שלא

התגורר במעונות הסטודנטים באורח רשמי, אך כמעט תמיד היה

שם, נסמך על שולחנם של אחרים הן ללינת לילה הן לדבר מאכל.

מתי הכיר את מריה בתחילה היכרות שטחית – “שלום, שלום” –

באמצעות יוסי, חברו לחדר במעונות הסטודנטים, שהיה גם חברו

של מוטי. לבקשת יוסי, ולמעשה לבקשת מריה, מתי ניסח בעבורם

בקשות שונות ועזר במילוי טפסים שונים וחוזרים למשרד הפנים

להסדרת מעמדה. זאת, מכיוון שמריה לא הייתה יהודייה והיו לה

קשיים במשרד הפנים. היא הייתה תושבת מזרח גרמניה שהבריחה

את הגבול, התגלגלה ארצה בדרך לא דרך וחברה למוטי. מכיוון

שביקשו לגרשה השתדל יוסי, כחברו של מוטי, להסדיר מעמדה.

ליום הולדתו של מתי, שהיה בעיצומן של הבחינות לקראת סוף

הקיץ, הוזמנו כמובן גם מוטי ומריה. מריה נשרכה אחר מוטי.

נשרכה, אמרנו, שכן תמיד נראתה מהלכת בעקבותיו כמו בלי

רצון.

נחזור ליום ההולדת.

---המשך יבוא----