רוצי, שמוליק קורא לך / תחיה אביכזר.
"היום אני יהרוג אותך" לחש כלפי שמוליק אזואלי וליווה את הלחש בתנועת שחיטה על גרונו עם אולר. האולר נעלם בתוך שרוול חולצתו. הוא הסתובב חזרה והישיר מבט את המורה. כאילו כלום. שרירי הצוואר שלו לא זזו. היד הוחלקה אל הילקוט וממנה גלש לו האולר לשנת הצוהריים שלו. ניסיתי לבלוע את הרוק אבל הפה שלי היה יבש כמו אחרי נגיסה באפרסמון בוסר. עצמתי את עיניי וקיוויתי שזה היה חלום או לפחות חלום בהקיץ.
מאוד לא מתאים לי לחלום בכיתה, בטח לא בהקיץ, ובטח לא בשגיאות. אהבתי ללמוד ושמרתי תמיד על ריכוז גבוה. הבחירה בין איום ברצח לבין הפסד של ידע, הייתה לי קשה מאוד, אבל גם תלמידה חנונית כמוני הבינה שידע, בניגוד לחיים, ניתן להשלים.
פקחתי לאט את עיני מקווה שאדי האיום התפוגגו להם והותירו את אויר כיתה ג2 עם התערובת הרגילה שלו. ריחות של גירים, מהולים בריח הנפט העולה מראשה של אורנה הכינמת, ובריח סנדביץ הטונה של ארז. התערובת השתנתה. לחלקת האוויר, הקטנה שהייתה ביני לבין שמוליק, היה ריח אחר. מוכר מאוד. מתחת לכיסא שלי עמדה לה זוהרת שלולית קטנה. הגוף שלי הבין, הרבה לפני, את המציאות החדשה. פחד מוות.
הראש שלי התפוצץ בעשרות תוכניות מילוט, שבבסיסן שני נתונים. הראשון: אסור שמישהו יראה את השלולית הזהובה והכתם המביש על המכנסיים שלי. השני: אני צריכה להישאר בחיים, לפחות עד כיתה י"ב עד לתעודת הבגרות, לפחות. יש לי עוד כל כך הרבה ללמוד ולקרוא ושום שמוליק אזואלי לא יעצור אותי.
המורה דיברה ודיברה והסבירה את הפרק החדש בתורה. בפעם הראשונה בחיי, הקצרצרים לפי שמוליק אזואלי, לא הבנתי אף לא מילה אחת בשיעור. המורה נראתה לי כמו בסרט אילם. שמעתי הברות לא ברורות, עמומות.
חשבתי לעצמי חבל שהיא לא חוזרת על עשרת הדיברות ומתעכבת קצת על "לא תרצח". גם "ואהבת לרעך כמוך", שלפי רבי עקיבא ואימא שלי, זה כלל גדול בתורה, הוא רעיון לא רע בכלל בנסיבות הקיימות. מצד שני לשמוליק אזואלי הייתה כבר הזדמנות להפנים נושאים אלה בפעם הראשונה שהיה בכיתה ג. הוא העדיף להתפתח בכיוונים אחרים, כמו סחיטה באיומים או סתם איום ברצח.
שמוליק לא נראה רוצח טיפוסי. הוא היה רזה חיוור וגמלוני. כאילו אלוהים לא חיזק את החיבורים שלו עד הסוף. בתחילת השנה הוא סיפר לנו שהחומר הנלמד בכיתה ג' ריתק אותו והוא החליט להישאר כיתה כדי להתעמק. איזה הגזמה פראית, לדעתי החומר הנלמד סביר. לא יותר מזה. אימא שלי סיפרה לי ששמוליק היה חולה מאוד בשנה שעברה והפסיד הרבה ימי לימוד לכן נשאר כיתה. תיבחרו בעצמכם לאיזה גרסה להאמין, לאימא שלי, או לרוצח שלי.
החזרתי את המחשבות שלי לבעיות הקיומיות בפניהן ניצבתי. השלולית,הכתם והרצח. בשלב ראשון הוצאתי מתיק האוכל את המפית עליה רקמה אימא "בתאבון" ושמתי על השלולית. המפית ספגה את הנוזלים בצמא רב. "לרוויה" יותר התאים לסיטואציה מאשר "בתאבון". הכנסתי את היד לשקית בה היה הכריך שלי ואספתי את המפית לתוכה. סגרתי היטב את השקית ושמתי אותה בתוך התיק אוכל. באותה שנייה הבנתי שיותר בחיים אני לא נוגעת בתיק הזה ושום ארוחת עשר לא תיכנס אליו יותר, כל זאת בהנחה שאמשיך לחיות.
נותרו לי עוד חמש דקות עד לסוף השיעור. הכתם. הכתם. הבושה. איך לעזאזל אני קמה בלי שיראו את המכנסיים הרטובים שלי. אולי אני לא אקום. אני אגיד שהיום אני רוצה להישאר ולהכין שיעורי בית בכיתה. כי.. כי... כי אימא עובדת היום עד מאוחר ואין לי איפה להיות. זהו! ככה אגיד. רגע, אם אשאר כאן עד מאוחר, שמוליק ירצח אותי כאן. בכיתה. ואז הבושה תהיה כפולה. "נרצחה אחרי שהשתינה במכנסיים". רק מזה אפשר למות.
העין שלי קלטה פתאום את הגאולה הקטנה שלי. על שורת הקולבים בכניסה לכיתה הייתה תלויה לה החולצה הארוכה שלי. כל כך שמחתי שאימא הכריחה אותי לקחת אותה איתי כל יום לבית הספר. "מי יודע", היא הייתה אומרת לי כל בוקר, "אם פתאום יהיה לך קר". אם פתאום יאיימו עלייך ברצח ומרוב פחד תעשי במכנסיים. תמיד טוב שיש חולצה ארוכה. ידה הארוכה של אמי שוב כיסתה את הבושה שלי. אשב עד שכולם יצאו להפסקה ואז אגש לקולב ואקשור את החולצה על המותניים ככה אף אחד לא יראה, מקסימום יריחו.
כל השיעור שמוליק לא סובב את ראשו אלי. הוא היה קשוב לשיעור. מעמיק בשנית. מאחור הוא נראה מאוד רגוע. רגוע מדי לטעמי. זהו, הלך עליי. הוא לא סתם רוצח הוא רוצח בדם קר. הוא ידקור אותי למוות ויזרוק את הגופה הקטנה שלי בשיחים שליד קופת חולים. אני אזחל בכוחותיי האחרונים לאחות כרמלה ואבקש זריקת אנטי טטנוס. מי יודע איפה היה האולר החלוד שלו לפני כן. בעודי מפרפרת בדמיוני בין חיים ומוות, החריד את גופי וגדע את דמיוני הצלצול. כמו שהמבוגרים אומרים: עליי לעמוד במבחן המציאות.
חיכיתי עד שכולם יצאו מהכיתה, וניגשתי מהר אל שורת הקולבים, קשרתי את החולצה על המותניים. הבושה הוסתרה. נשמתי נשימה עמוקה. פתאום זה הכה בי. מה פתאום לרצוח אותי ? מה כבר עשיתי לו? אנחנו לומדים ביחד בסך הכל חודשיים. הוא ביקש לשבת לידי בתחילת השנה, אך המורה סירבה כי הבטיחה לאימא של נדב שאעזור לו השנה. שירצח את המורה מה אני אשמה. מה עוד היה? ניסיתי בכל כוחי להיזכר. בטוח יש לו סיבה טובה לרצוח אותי. אין לי שום זיכרון ממנו. מה לי ולו בכלל. הוא כזה חיוור, רזה וחולני. מי בכלל שם לב אליו. בקושי התייחסתי אליו בחודשיים האלה. הוא כמו דני דין, רואה ואינו נראה. דני דין והרפתקאות האולר החלוד. אחרי סקירה ממצה של החודשיים האחרונים הגעתי למסקנה שהוא פשוט מטורף. חולה נפש. עכשיו הכל ברור. ההיעדרויות הממושכות בשנה שעברה, הרזון החיוורון. ככה זה חולי נפש. מצבי החמיר. הרוצח שלי רוצח בדם קר, חולה נפש עם אולר חלוד. הכי גרוע שיש.
אני חייבת לברוח הביתה ולספר לאבא ואימא. אני חייבת לרוץ. הצצתי למסדרון. הוא היה ריק. בחצר עמד שמוליק ולידו יעקב החבר שלו מכיתה ד'. הוא קלט אותי. אל תסתכלי לו בעיניים. אל תסתכלי לו בעיניים. שיננתי לעצמי. תמשיכי ללכת. זה היה חזק ממני. העיניים שלי מאוד סקרניות. הן פגשו את עיניו של שמוליק. במורד פניו חזרה ידו על תנועת השחיטה הצווארית. בטרם סיים את תנועת השחיטה אני כבר פתחתי בריצה היסטרית לכיוון הבית שלי. הילקוט האדום היה הדוק מאוד לגבי. קיצרתי את רצועותיו כדי שלא יתנדנד מצד לצד בעת הריצה על חיי. תיק האוכל האדום, באלכסון על גופי. אני הייתי מוכנה. דנה נמה, דנה קמה, ואני רצה. רצתי כל כך מהר, תוך שניות חלפתי על פני השיחים שליד קופת חולים, שום אחות כרמלה ושום אנטי טטנוס. הביתה. שמוליק הבין את המתרחש מספר שניות אחרי תחילת המנוסה שלי. ככה זה שאתה בוחר להעמיק. לוקח זמן להבין. יכולת ההעמקה שלו תרמה לפער ביני ובינו. העפתי מבט לאחור הוא היה רחוק ממני. מולי ראיתי כבר את הבניין שלנו. שעטתי לעברו. ניתקתי את המפתח מהצוואר שלי תוך כדי ריצה. דילגתי על פני המדרגות, שתיים בכל דילוג. פתחתי את הדלת ונעלתי מאחוריי. הצמדתי את האוזן לדלת. מחכה לשמוע אותו. כלום. דני דין שודרגת. רואה ואינו נראה, ומעכשיו שומע ואינו נשמע.
ישבתי בפינת האוכל וחיכיתי לאמא שתחזור. כעבור שעתיים נפתחה הדלת. "למה נעלת? למה את עדיין עם התיקים עלייך? ככה ישבת שעתיים עם הכל עלייך?" העיניים הסקרניות שלי התמלאו דמעות. לא יכולתי לדבר. געיתי בבכי. רק עכשיו עם אימא הרגשתי בטוחה והרשיתי לעצמי להוריד את רמת הכוננות בה הייתי שרויה בשעות האחרונות. אימא לא ידעה את נפשה. "אבל מה קרה?" "הרביצו לך? העליבו אותך? מה עשו לך?" לא יכולתי לדבר. אימא ישבה ואני עלייה. בוכה אל תוך הבגדים הלבנים שלה. בכיתי עד שנרדמתי. ככה עליה.
בזמן שישנתי אימא התקשרה אל חצי עולם. אל המורה, אל המנהל, אל רכזת השכבה, אל החברות שלי. אף אחד לא ידע דבר. הגרוע מכל עבר לה בראש. אימא הזעיקה את יחידת העילית הפרטית שלה. שתי אחיותיה, שתי שכנות וחברתה לעבודה. תכולת התיק שלי רוקנה על שולחן האוכל. לא נמצא דבר. אימא ניגשה לתיק האוכל שלי. הוציאה את השקית ובה גילתה את המפית הספוגה. היא קרעה את השקית וגל של ריח שתן הגיע אל אפה ואף הסובבות אותה. הן הסתכלו אחת על השנייה ולא הצליחו להבין מה קרה איתי.
אחרי שלוש שעות של שינה עמוקה,התעוררתי אל תוך מעגל הנשים הזה. תריסר זוגות עיניים מלאות אהבה ודאגה הביטו אלי. הן היו צמאות למידע. כל כך רציתי לפרוק את המידע מלבי. להסיר את האיום מעל חיי, לחזור ללמוד ולהקשיב. סיפרתי להן על האיום, על המכנסיים שנרטבו, ועל הריצה הביתה. לאחיות של אימא שלי היה פתרון מיידי, "רק תגידי איפה גר השמוליק הזה והוא כבר לא יראה את השמש מחר". פתרון מעולה, חשבתי לעצמי, כמו בשיעור תורה, עין תחת עין. נהדר. אימא שלי עצרה מיד את החגיגות. "אני אטפל בזה. אל תדאגי". היא ניגשה לטלפון ושוחחה עם גברת אזואלי, אימא של שמוליק ועם עוזי מנהל בית הספר. אחרי השיחות ניגשה אלי, "זהו, זה נגמר. מחר את לומדת רגיל. הוא אפילו לא יסתכל לכיוון שלך. אל תדאגי".
יום חדש. הלכתי לבית ספר עם שני קילו אהבה ואומץ שהעניק לי אתמול מעגל הנשים של אימא. שמוליק היה כבר בחצר. הוא לא העיף מבט לכיווני. בדיוק כמו שאימא אמרה. נכנסתי לכיתה. על השולחן שלי היה כתוב בטוש שחור "היום זה יקרה". מעגל האומץ שלי ניתק. הוא הרי חולה נפש. אם שתי שיחות טלפון היו פותרות בעיות נפש, בזק הייתה רושמת פטנט בכל העולם. הלך עוד יום לימודים. לא יכולתי להתרכז בכלום. פרט לדבר אחד. מסלול הריצה ואיך אני רצה אותו הכי מהיר ויעיל שאפשר. ברקע נשמע הצלצול לתחילת הלימודים. כולם נכנסו לכיתות. המעמיק התיישב במקומו לפניי. שנינו ידענו ששום דבר לא השתנה בינינו. הוא רוצח. אני קורבן.
חמש שעות ישבתי במקומי. לא השתתפתי בשיעורים. לא דיברתי עם חברות. ישבתי וחזרתי על כל שביל ואבן בדרך הביתה. לפני תום הצלצול האחרון היו התיקים שלי הדוקים על גבי, ואני שועטת בריצה הביתה. שמוליק והאולר החלוד, היו זריזים יותר היום ודלקו בעקבותיי. דילגתי מעל שאריות גדר התיל שנזרקו ליד קופת חולים. שמוליק לא ראה אותה ומעד. ככה זה כשאלוהים לא מחזק את החיבורים שלך עד הסוף. הודתי בלבי לקבלן הרשלן שנתן לי עוד יום בחיי. אימא הייתה בבית כשהגעתי בריצה. היא הבינה מיד ששיחות הטלפון לא הסירו את האיום מעליי. "תישארי בבית ואל תיפתחי לאף אחד. שמעת אותי?". לא עניתי לה. לא יכולתי. לא היה לי אוויר בריאות. צד ימין כאב לי מאוד.
נזכרתי פתאום באנה פרנק. גם היא כמוני הייתה ילדה נרדפת שחייה היו בסכנה. החלטתי לנהל יומן. אם אני אמות, שיהיה למשפחה שלי מה לקרוא. שידעו מה עובר עליי. חוץ מזה שבכל הסרטים תמיד מחפשים ראיות לרצח. אני אכין את שלי. פתחתי את היומן הירוק.
"יום רביעי 15.11.89
יום רביעי
היום עבר עלי גרוע ביותר. שמוליק (אזואלי) איים עלי עם האולר החלוד שלו. רצתי הביתה עם פחד בלב. אימא הלכה לנקום.
אני תמר בת 8 וחצי. אני לא אתחתן איתו בחיים"
אימא חזרה עם צלחת עוגיות מעמול ביד. זיהיתי את המעמולים. מרסדס, אימא של שמוליק, הייתה אלופת השכונה במעמול. כנראה שגם מרסדס סבלה ממנו. אחרת למה נתנה לאימא שלי עוגיות אחרי שזו רצחה, אני מקווה, את שמוליק. "מה את כותבת שם בדיוק?" שאלה אותי אימא, עם מעמול בתוך הפה. "זה היומן שלי. זה אישי. אימא רצחת כבר את שמוליק?". מפץ של פירורי מעמול עף לעברי מהפה שלה. היא נחנקה. אולי הגזמתי עם היומן ועם האישי. "מה פתאום שארצח את שמוליק? מה פתאום שארצח בכלל? ממתי אנחנו פותרים בעיות באלימות? הלכתי למרסדס כדי לדבר איתה. הסברתי לה שוב את המצב החמור. היא סוף סוף הבינה, ופתרה את הבעיה בדרך שלה. שמוליק חטף ממנה מכות רצח. לקחתי את המעמול ובאתי. מאמי שלי, אני מקווה שמחר הכל יסתדר ותוכלי לחזור ללמוד כמו שאת אוהבת. ממתי אנחנו פותרים בעיות באלימות? באמת." חזרתי ליומן שלי. "נ.ב. אני מקווה שמחר יהיה הרבה יותר טוב. הפסדתי כבר יומיים של חומר מרתק..."
שמוליק הרבה יותר קשוח ממה שכולנו חשבנו. אז חטף מכות רצח. כל מכה הטמיעה עמוק יותר את המוטיבציה שלו. עכשיו באמת יש לו סיבה טובה לרצוח אותי. הריטואל חזר על עצמו מדי יום.
שמוליק איים ואני נסתי על נפשי כל יום, במשך שנה, לאורך כל כיתה ג'. חייתי על זמן שאול. בעוד ילדים מכיתתי חיפשו באבן שושן את הפירוש למילים: "נסה על נפשה" ו"פחד מוות". אני חייתי אותם. קצת מוקדם לילדה בגיל שמונה וחצי, אבל אימא תמיד אמרה לי שאני מקדימה את זמני.
האבסורד הנוסף הוא שהמחזה היה גלוי לעין. כל יום בשעה אחת חצתה את השכונה בריצה ילדה מבוהלת ואחריה דולק ילד עם אולר. זה לא נראה מוזר לאיש מצופיו. הפרשנות השכונתית נעה בין יישור קצוות שיער בריצה, מעין גרסה מקומית לספר מסביליה, לבין משובת ילדים מאוהבים, מעין גרסה מקומית לרומיאו ויוליה. כשחקנית ראשית במחזה האימים הזה, אני חייבת לומר שזה דמה יותר לסופרנוס מאשר לכל קלאסיקה אחרת.
הריצה הפכה טבעית לי. כל יום השתכללתי בה יותר. הצעדים גדלו, המהירות גברה, הנשימות הוסדרו והצד כבר לא כאב. שמוליק ובמיוחד האולר שלו, היו מאמני ריצה, מאוד אפקטיביים. על קו הגמר ציפו לי כל יום, במחיאות כפיים סוערות, חיי שזכו לעוד יום של חסד. במדרגה הרביעית הביתה נשלף המפתח שהיה תלוי לי על הצוואר. במדרגה האחרונה הצוואר והמפתח עליו כבר היו בפוטו פיניש על המנעול. הדלת נפתחה. אני בבית. שמוליק בחוץ. שוב, אחד אפס לטובתי. כל תוצאה אחרת הייתה פשוט מוות עבורי. אחרי שבועיים כבר לא סיפרתי לאיש על המשך האיומים. גם לא התרגשתי מהם יותר. סמכתי על הגוף שלי. סמכתי על עצמי.
בלוח בית הספר תלו מודעה חדשה ובה היה כתוב שביום חמישי תתקיים אליפות בית הספר בריצה. פרטים אצל אריה המורה לספורט. ניגשתי אל אריה וביקשתי להירשם. "את קטנה מדי. התחרות היא מכיתה ד' ועד ח'. זו תחרות קשה. את נראית לי מאוד עדינה". התעקשתי, ידעתי שאני הכי מהירה שיש. הייתי חייבת להיות הכי מהירה. אחרת הייתי מתה. הפכתי להיות הצל של המורה לספורט. נדבקתי אליו כל היום. "את יודעת שכל המתחרים מתאמנים כבר חודש, ורצים כל יום קילומטר. את לא תעמדי בזה".
חייכתי, "א כל, גם אני מתאמנת כבר ארבעה חודשים. ב' כל, אני רצה כל יום שני קלומטרים. יש לי מאמן מאוד קשוח וקפדן. הוא פשוט ירצח אותי אם אני לא אסיים את הריצה הכי מהר שאני יכולה. אני העדינה הכי מהירה שתכיר". הוא רשם אותי למרוץ החימום עם כל החלשלושים בנבחרת הריצה. אין בעיה, מפה אסתדר כבר.
ביום התחרות אימא קלעה לי צמה סינית שהתחילה במצח והסתיימה בכתפיים. ככה השיער לא יפריע לי בעיניים כשארוץ. לבשתי את הבגדים הכי יפים שלי. שמלה לבנה שקנו לי בראש השנה. נעלי ספורט. התיק האדום על הגב, ותיק אוכל באלכסון. הרגשתי הכי יפה והכי מהירה. אמרתי לאימא שאני הולכת לספרייה להכין שיעורים. "אז למה את כל כך חגיגית?" למה יש לך עיניים כל כך גדולות חשבתי לעצמי ועניתי "הגיעה לספרייה אנציקלופדיה חדשה ויפה. אני רוצה להיות יפה וחדשה לפחות כמוה. יש לי תחושה שנבלה השנה הרבה ביחד. אני רוצה לעשות עליה רושם טוב כי המפגש הראשוני מאוד קובע. לא ככה אימא?" תראו לי אימא שלא הייתה נמרחת מהתשובה הזו. היא נמרחה כמו חמאה. לא רציתי שתדע ששמוליק עדיין רודף אחריי. הסתדרתי לבד.
אריה המורה לספורט קרא במגפון לאצני מרוץ החובבנים לגשת לקו הזינוק. כל החלשלושים, היו בבגדי ספורט קצרים וקלים. לאף אחד, חוץ ממני, לא היו תיקים על הגב. אריה ניגש אלי "חמודה, התבלבלת קצת. לא רצים עם שמלה כל כך יפה ותיקים על הגב. קשה לרוץ ככה". "זה בסדר" עניתי לו "ככה אני רגילה". הוא לא התעכב אצלי יותר, גם ככה הבקשה שלי לרוץ נראתה לו משונה, עכשיו אני נראיתי לו משונה. "למקומות. היכון" כולם נמתחו ונדרכו. אני הסתכלתי לאחור. שמוליק, האולר ותנועת השחיטה לא אכזבו. הוא היה כמו שור זועם. מראה התיק האדום על גבי, עורר את יצר התקיפה שלו, כל פעם מחדש. גם הפעם הוא פשוט לא עמד בזה. מיד ידעתי שאני מנצחת כל ילד פה, חובבני או מקצועני. "רוץ" שאג אריה. דנה נמה. דנה קמה. ואני רצה. ניצחתי בפער עצום. התוצאה שלי הייתה מדהימה, לגילי. מרוצי המוקדמות וחצאי הגמר הסתיימו. התוצאה שלי הייתה עדיין הטובה ביותר. ראיתי את אריה מתייעץ עם המנהל. המנהל הנהן בראשו. אריה לקח את המגפון וקרא לעשרת מצטייני היום לגשת לקו הזינוק למרוץ הגמר. ואז שמעתי גם את שמי תמר דדון. שמתי את התיקים עלי והתייצבתי לצד עשרת הרצים. כולם מכיתות ז' וח'. גדולים. גבוהים. בנים. קטן עלי. לי יש את הרוצח הפרטי שלי עם אולר חלוד. להם יש הורמונים בסך הכל. ניצחתי. בפער גדול. קיבלתי מדליה וגביע. אני אלופת הריצה של בית הספר שלי. עכשיו כבר אימא תדע שאני עדיין נרדפת. פחדתי שתדע שאני גם שקרנית. אז רצתי לספרייה וקראתי שישה ערכים באנציקלופדיה החדשה.
בבית חיכה לי מעגל הנשים. הדודות שלי והשכנות זיכו אותי ב"לוללולולולו" אינסופיים. הייתי גיבורה. הילדה הכי מהירה בשכונה. הייתי בעננים. "נו איך הייתה האנציקלופדיה החדשה? הרשמת אותה?" היא צחקה כל כך שאמרה את זה. אחרי שכל המעגל התפזר. ניגשה אלי אימא "למה לא אמרת לי שהוא עדיין רודף אחרייך. אני לא מבינה את ההורים שלו. אין להם שליטה עליו. מחר אני מגישה תלונה במשטרה נגדו. די. מספיק עם הריצות האלה". מה פתאום מספיק, עכשיו רק זכיתי בגביע ושתי מדליות. "אימא, הוא לא מפחד אותי יותר. הוא לא מצליח להתקרב אלי. אני הכי מהירה שיש". "אין על מה לדבר. מחר אני אצל פקד פנחס. את לא יכולה להמשיך לרוץ בלי אולר מאחורייך?".
ניידת משטרה עמדה למחרת ליד הבית של משפחת אזואלי. פקד פנחס בא לביקור בית. אימא שלי הסגירה את הרוצח שלי. פקד פינחס, דיבר עם שמוליק וההורים שלו וביקש להפסיק את האיומים והריצות. הניידת עזבה את השכונה. הבכי של שמוליק גבר על הסירנה. הוא חטף מכות רצח.
הביקור של פקד פנחס לא עשה עליו רושם גדול. הטרור המשיך. ואני רצה. ניצחתי גם באליפות העיר לנוער. ולאחריה גם באליפות האזורית. פשוט הקדמתי את זמני. עכשיו היו לי גם גביעים ומדליות שהוכיחו עד כמה הקדמתי. אין כמו פחד מוות לשיפור עצמי.
בפסח הגיע אלינו הביתה, אליקו אביו של שמוליק. הוא היה הסייד השכונתי. כל שנה לפני פסח הוא סייד את כל הבית שלנו ושתה את כל הערק שלנו. מסכן, הוא סבל מכאבי שיניים. התרופה היחידה שעוזרת לו הייתה הערק. הוא סבל מזה קשות ולאורך כל השנה. תמיד נדף ממנו ריח של ערק.
אליקו אהב לדבר איתי כשצבע בבית שלנו. "תגידי, איך את ושמוליק מסתדרים? את יודעת שהוא מאוד אוהב אותך. הוא לא מפסיק לדבר עלייך בבית. הוא אפילו כתב לך שירים. את יודעת?". על מה לעזאזל הוא מדבר. כבר שמונה חודשים שאני רצה והבן הלא מחוזק שלו אחרי עם האולר. "מסתדרת איתו רצח". אליקו חייך לשמע התשובה שלי. "אתם זוג מוצלח מאוד" אמר ולגם עוד מנה מהתרופה שלו. מאוד מוצלח, הוא מאיים עלי ברצח ואני מנצחת בתחרויות ריצה. מוצלח.
לקחתי את היומן שלי וישבתי במרפסת.
"יום שני 2.4.90
יום ראשון
שמוליק אוהב אותי. הוא כותב לי שירים. אבא שלו גילה לי.
איך אפשר לאהוב מישהו ולרצוח אותו?
אני לא מבינה.
הוא באמת חולה נפש מסוכן.
אני תמר בת 9 כמעט.
אני לא אתחתן איתו בחיים"
ברקע שמעתי את אליקו שר בקולי קולות "רוצי, שמוליק קורא לך. ושולח אלף נשיקות. רוצי, שמוליק מחכה לך, כמה זמן עוד תתני לו לחכות" . אני בשוק. הוא באמת כתב לי שירים. רוצח חולה נפש, אבל דם קר כבר אין לו.
חזרתי הביתה מעוד תחרות בה ניצחתי. החדר שלי כבר היה עמוס גביעים מדליות ואנציקלופדיה יפה וחדשה. אימא קנתה לי אותה במתנה. קראתי בה על האצנים הכי גדולים בעולם. דפיקות בדלת. "תמר, תיפתחי בבקשה". ניגשתי לדלת ופתחתי. חשבתי שאני מתה. הוא עמד לו שם. בכניסה לבית שלי. התחלתי לצרוח בהיסטריה "אימא, זה הוא. זה הרוצח.זה הוא" צרחתי עד שהיא הגיעה. הוא עמד ולא זז. היא ניצבה ביני לבינו. יד אחת מלטפת את שערי וביד השנייה הזמינה אותו להיכנס. בתנועה זו שלה. חרב עלי עולמי. היא הכניסה את הרוצח שלי הביתה. איך היא יכולה. הבית היה המקום היחידי שבו הרגשתי מוגנת מפניו. כל יום הוא קלט אותי אליו מריצת חיי ועטף אותי. עכשיו הרוצח בפנים. אין לי לאן לברוח. וגרוע מזה. אימא מדברת איתו. רועדת הלכתי לחדר שלי והאזנתי לשיחה.
"בוא חמוד, תיכנס. בוא שב כאן". מה אני עושה עכשיו. מה אימא עושה? זהו היום שלי הגיע. היום אני מתה. כל תחושת הביטחון שלי נגוזה. אימא שלי והבית שלי היו בידיו של הרוצח שלי. השיחה בינהם המשיכה. "אתה אוהב אגוזי או טעמי?" היא מאביסה אותו בממתקים כמו בעמי ותמי. עכשיו נהיה פה מעניין.(מה פתאום ממתקים עכשיו? אני מקווה שהם מורעלים) נשמתי והצמדתי את האוזן לדלת הכי חזק שאפשר. "אתה יודע שמוליק. יש מישהו שרודף אחרי תמר כל יום מבית הספר הביתה. רודף אחריה עם אולר חלוד. אבא שלך סיפר לי כמה אתה אוהב אותה. אני חושבת שזה יהיה רעיון מצוין אם תוכל לשמור עליה. תשים עליה עין בבית ספר. ואם תראה את הילד שרודף אחריה, תגן עליה. מה אתה אומר שמוליק? הנה האגוזי שלך". שמוליק שתק. פתח את האגוזי ואכל אותו. אני הייתי המומה. היא טוותה את המלכודת שסביבו בעדינות וקירמלה אותו למקום עם האגוזי שלה. "אין בעיה גברת דדון. אני אהיה השומר ראש של תמר. אני מציע שתבקשי מהמורה שאשב לידה. ככה אוכל לשמור עליה ממש מקרוב". הצלבתי אצבעות, בבקשה תמשיכי להיות חכמה. אל תסכימי לזה. אני לא רוצה שהוא ישב לידי. "מאוד שימחת אותי. הנה קח עוד אגוזי. אני סומכת עלייך בעניין הזה. אתה יודע ששומרי ראש טובים תמיד נמצאים מספר מטרים מאחור, כדי לראות את כל הזירה לפניהם. אני חושבת שכדי שתשב בשורה האחרונה בכיתה, ככה תוכל לשמור על תמר בצורה הכי יעילה. מה אתה אומר, סגרנו?" הוא הושיט לעברה את ידו הקטנה והם לחצו ידיים. "איזה לחיצה חזקה יש לך. אתה תהיה שומר ראש מעולה. תמסור ד"ש לאימא ואבא שלך. ביי". היא שלחה אותו הביתה.
האיומים פסקו. האולר נעלם. שמוליק ישב בסוף הכיתה. כל כולו היה בתפקיד שומר הראש. למודת כישלונות מהעבר. רצתי גם היום. לא סמכתי על הברית החדשה שבין שמוליק ואימא שלי. לראשונה רצתי לבד. ליד קופת חולים כבר הבנתי שהברית חזקה. לא נעצרתי. המשכתי לרוץ. בפעם הראשונה נהנתי לרוץ. הייתה זו ריצה חופשית נטולת פחד. ריצה של ילדה בת 9 הביתה.
"רוצי, שמוליק קורא לך.
ושולח אלף נשיקות.
רוצי, שמוליק מחכה לך,
כמה זמן עוד תתני לו לחכות"
כל הזכויות שמורות לתחיה אביכזר. ©
