הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ * 

*

לִפְנֵי  הָ מ וֹ ן  שָׁנִים

(כְּמוֹ בְּגִלְגּוּל חַיִּים אַחֵר)

הִבַּעְתִּי אֶת דַּעְתִּי עַל שִׁיר זֶה:

שִׁיר דִּכְאוֹנִי מִזֶּה קָשֶׁה לִמְצֹא

- וְזָכִיתִי לְקִיתוֹן שֶׁל רוֹתְחִין

הַשִּׁיר לֹא הִשְׁתַּנָּה אֶלָּא

שֶׁ

חָלְפוּ-עָבְרוּ אַסְכּוֹלוֹת פַּרְשָׁנִים וּמְפָרְשִׁים:

לֹא עוֹד בְּמִעוּט, אֲנִי

אֶלָּא

שֶׁ

הָעֶצֶב הַיֵּאוּש הַתּוֹבָנָה הִשִּׂיגוּ אוֹתִי

וּלְאוֹרָם הַיּוֹם אֲנִי אוֹמֶרֶת:

שִׁיר דִּכְאוֹנִי מִזֶּה קָשֶׁה לִמְצֹא

*

רבקה ירון

*

* כותרת ושורה ראשונה בשירו של ח.נ. ביאליק; 1905. להלן:

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

וּבְעֵת רַחֲמִים, בֵּין-הַשְּׁמָשׁוֹת,
שְׁחִי וַאֲגַל לָךְ סוֹד יִסּוּרָי:
אוֹמְרִים, יֵשׁ בָּעוֹלָם נְעוּרִים –
הֵיכָן נְעוּרַי?

וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:
נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;
אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –
מַה-זֹּאת אַהֲבָה?

הַכּוֹכָבִים רִמּוּ אוֹתִי,
הָיָה חֲלוֹם – אַךְ גַּם הוּא עָבָר;
עַתָּה אֵין לִי כְלוּם בָּעוֹלָם –
אֵין לִי דָבָר.

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,
וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,
וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,
קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

*

---