"גן שמואל "

הוא קטף את המילים שלי כמו פירות .

שרף אותם כמו עצים.

שכח אותם כאילו היה חולה אלצהיימר .

שכח אותי כאילו מעולם לא הייתי קיימת.

אותו בוקר לא ישכח לעולם. כאילו יכולתי לחוש אותו, את אותו בוקר מנסה לחזור על עצמו לשנות את הטעויות שלו בלי שאבקש.

שמצאתי את עצמי שרועה ללא הכרה על המיטה פותחת את עיניי ואוחזת את ראשי בכאביי ראש עזים הבנתי שעשיתי אולי משהו שהייתי צריכה להבין את ההשלכות שלו.

לא זוהי לא הייתה טעות.

אני לא מאמינה בטעויות.

אני לא מאמינה באנשים.

אני מאמינה שאנשים הם הטעויות, לא המקרה באשר יהיה.

אני  לא מחפשת אותו בצד השני אני אפילו לא שולחת את היד בכדיי לחוש את הריקנות שתהיה בי , את הרגשת הזלזול.

אני פשוט שוכבת מגלגלת את השמיכה השחורה עם הכתמים הלבנים על גופי העירום והכאוב ואני לא מנסה להבין למה הוא לא נמצא.

אני לא מענישה את עצמי אפילו. אני פשוט שוכבת ונהנית מהמחשבה שיצרתי לעצמי עוד לילה של יצירה עם הגבר הנשוי והמזדקן שלי.

עיניו כמו עורב יורקות מבט של טרף בכל רגע, שפתיו טורפות ומכאיבות לי, ומגעו רך כשל תינוק, ניגוד מושלם .

אני שוכחת מה זה להיות האישה האחרת.

אני האישה האחרת.

הוא שוכח מזה להיות הגבר של לילה אחד .

אבל הוא הגבר הזה.

הגבר שלא שלי.

אני מרימה את עצמי , נהנית לחוש את הצינה מלטפת את חמוקיי, מלטפת את כל גופי.

אני ניגשת לשטוף את פניי ומביטה במראה .

עיגולים שחורים מקיפים את עיניי הכחולות מקנה לי מראה אלים במיוחד.

שפתיי סדוקות ועורי חיוור עד כדיי חולי.

תוהה על המראה הזה , שוטפת את פניי ומתעטפת בחלוק סטן שלי.

"בוקר טוב אהובה.

יכול לנשום את הריח שלך לנצח.

שמרי עליו.

שמרי עליי.

שלך תמיד.

נשיקות וחיבוקים. לורנס ."

כמו בכל פעם שהוא מייפה את עצמו במחאות ותולה לי את זה על חפץ אחר בבית אני נמסה, מאידך מתעשתת על עצמי לוקחת את הפתק, זורקת חיוך וזורקת אותו לפח.

חושבת לעצמי ... הבחור משתדל לשווא.

אבל אני אוהבת אותו מוכנה להקדיש את עצמי בשבילו ללא הרף.

התרוצצויות וצחוק ילדים בגן שמואל , דשא ענק משתרע על הר שלם וספסלים זקנים מעבירים חוויות עם אותם פרצופים קטנים שגודלים להם במרוצת השנים ושוכחים מאותו גן. הגן שגדל איתם, גדל את החוויות שלהם. ואני רואה אותו. בקן המשפחתי שלו , האישה הנפוחה שלו  מתאמצת להדגיש את עצמה עם איפור כבד שיכולתי להבחין בו שאני במרחק עצום ממנה , הילדה הקטנה שלו מתרוצצת עם הצמה הצהובה שלה , והוא מצחיק אותה בכל הזדמנות ממציא משחקים שרק הם מבינים, והילד הקטן, בן 3 שבועות הוא הגאווה שלו.

ידעתי כמה רוצה הוא בן זכר.

ואני מביטה בהם.

במשפחה המורכבת והמאוהבת הזו ואני יושבת שם בצד.

מביטה בקנאה.

רוצה לחבוק גם בן זכר משותף לשנינו . רוצה להעניק לו ולי את הזכות לחבוק משהו משותף.

אני מביטה באושר שלו שהוא איתם רואה מישהו אחר.

רואה מישהו שמעולם לא הכרתי.

מישהו רך, אנרגיות אחרות.

אני מפחדת לבכות כמו כל הפעמים שאני יושבת פה מזה שנים מביטה בצילם, מביטה באותה ילדה עם הצמה הצהובה גדלה ומתייפה מרגע לרגע והחיוך שלו מונצח על שפתיה בגאווה והיא כ"כ מושלמת.

היא כ"כ מושלמת שהייתי רוצה אחת כמוה בדיוק .

ואז שזה מתחיל להיות כואב ואני יודעת שהגיע הזמן ללכת רגליי קופאות במקומם.

אני נזכרת  באותו דוקטור אומר את אותם מילים  שצורמות את אוזניי, שקורעות את החשק לחיות .

"... את לא תוכלי להביא ילדים לעולם."

 ואז אני רוצה לקחת את עצמי ולומר שזהו אני לא יכולה להרוס יותר ממה שאני עושה, אבל קשה לי להבין שכבר הרסתי את המשפחה הזו בחוסר יודעין שלהם.

היא יודעת שאני מביטה בהם היא אמרה לי.

היא יודעת שאני רוצה את מה שיש לה ולעולם לא יהיה לי.

היא יודעת שאני האישה האחרת .

היא יודעת שהוא הגבר היחיד שלי ולעולם לא אוכל לתת לו את מה שאי פעם אישה יכולה לתת.

היא יודעת ושותקת.

כי אני לא יכולה לתת והיא רק יכולה לקחת . ובסוף כל ערב הוא חוזר לזרועותיה , וזרועותיי נשארות ריקות ממנו.ובלעדיו...

ואני נשארת במיטה לבד, כרוכה בשמיכה השחורה עם הכתמים הלבנים , קוראת את המחאות שלו כל פעם על חפץ אחר וזורקת חיוך וזורקת אותו לפח, לא מחפשת אותו בין הסדינים כי יודעת אני שהוא באישון הלילה חמק.