לראות עין בעין - רבקה שחור ©
אותה עין, תלויה היתה בו עוד בטרם נוצר, ייחלה אליו, חלמה עליו ורקמה מלבושיו בעיני רוחה. ובעת בריאת המאורות ידעה כי מאורו יגדל מכולם ויאיר את זוהר הרקיע באור שכמותו עין לא ראתה.
ויהי ערב ויהי בוקר, וצמח השׂדה טרם נראה והיא , עיניה, היו כבר תרות אחריו. דימתה למוצאו בצלם אלוקים שפגשה בגן. ואכן לשעה קלה, מצאתו, ליבה המָה כ"לכה דודי", אך הפרי שהבכיר צד את עיניו והכהו בסנוורים וכך נשרה הזדמנות הבכורה והעין השירה דמעה ראשונה.
עוקבת בעיניה למוצאו, יצאה כבמסע. מרחוק ראתהו עומל וטורח להקריב את המיטב, אך עין רעה הקדימה בחמדתה ובצרוּתהּ ובלי שהות קטלה את ההזדמנות השניה. דמעות אדומות שטפו את האדמה, זועקות את קול דמיהן. היא הוסיפה לתור אחריו. לעתים דִמתה לראותו מתהלך, אך כשמיקדה מבטה נוכחה כי איננו ואחרים שאינם דומים לו ממלאים את היקום באותה ריקנות וחשכָה המצויות בארובתו של סומא.
כאשר מלאה הארץ חמס, מראות אימה כיסו את עין הארץ והערפל הכביד עד כי לא נראה סיכוי שימצא. הוא הופיע כנגד כל הסיכויים. תמים וישר שכמותו לא ראתה בדורו. אמנם, האפלה הכבידה וים הדמעות כיסה את התבל עד כי לא נראתה היבשה. אך בה בשעה, נפתח לה צוהר של תקוה אל מול התהלכותו הנעימה. אולם כשהצליחה להתקרב, מבוססת באדמה הבוצית, נוכחה כי עיניה בגדו בה. הוא שכב מתגולל בקיאו אחר שנתן עינו בכוס. לא, לא אליו ייחלה. האכזבה הוסיפה דמעה חכלילית מיין וטרם יבשה דמעתה כבר לקחה היא נשימה ארוכה ממשיכה בדרכה, מוסיפה לִצְפות הלאה בדרך העולה. באופק נראו דמויות אחרות תועות לדרכן, מבהירות לה כי עדיין לא הגיעה אל הנחלָה ובודאי לא אל המנוחה והוא, היִמצא? היש שכר לצופָה? היש שכר לציפיות?
כמרגלית זוהרת הבריקה דמותו, כמעט מצליחה להשכיח את הזוהמה העלובה שסביבו. והיא צופה עקבותיו. הנה הוא משבר בדרכו את הדעות הקדומות, העקומות סביבותיו. הנה הוא חוצה את הנהר מותיר את עברו כולו מעברו האחר. צעידתו הזקופה אינה מסגירה את שנותיו, את המטען הכבד שנושא הוא ואת אותות השלהבות שנזרק אליהן. כן, כן שלהבות של בערות ושנאה. הם שנאו אותו ובעיקר את שייצג בלהטו. בזוית עינה כבר מתלחלחת דמעה חדשה, מרוגשת מקודמותיה. הציעו לו בטוב, ללכת בתלם, לזרום עם הזרם, להמשיך את הייחוס הרם והוא בשלו. גם כשעברו לאיומים הוסיף הוא להקשות את עורפו. המה חישבו כי כְּכדי החרס, אף הוא יישבר לבסוף. "הוא עוד ישוב!" אמרו ביושבם עם רדת הליל סביב האח הבוערת, "הן אחינו הוא", אך הוא לא שעה לדבריהם. אותה שעה, אחר שדנו בדבר, החליטו כי יש לבער כל התנגדות וללא שהות צירפו מעשה לדבריהם. וילקטו מעץ השדה ויבעירו התבערה מול שער העיר, מקום בו עיני כל צופיות, מקום המשפט, בו הצדק נראה לעין כל. אז נלקח, כפות בעל כורחו. ואחר שראו את עיניו, שלא השתנה דבר בנחישותן והן בורקות אף יותר מהכבשן המוכן לו, לא המתינו יותר ויטילוהו לתבערה. עיני כולם חזו במראהו הנשגב, מטייל בין הלהבות ואיננו אוכל ומבטו מחושמל באור שלא מעלְמא הדֵין, עיניהם ראו אך ליבם לא שעה אף לזאת. אך היא הכירה במבטו באור סגולי שלא היה בם לפנים ושילחה בו מבט של הערכה שכמותו לא שילחה עדיין. הדמעה הסגולה בהקה באור יקרות מאותתת כי הפעם לא טעתה בראייתה, ששנים על שנים של המתנה, באות אל קיצן. האומנם? צופיה היתה הליכותיו. קיוותה כי לא תמצא בעיניו את גאות המנצחים ואם כי מקום יש לה לגאווה זו לא רצתה למוצאה. בחששה תלתה בו עינה ושמחתה מי ישערנה. נמצאה האבידה המבוקשת, נמצאה, נמצאה!!!
ללא שמץ של גאות הביט סביבותיו בעז ופניו אל ראש ההר. או אז שמע קול מהלך בתוכו והקול זועק מקרביו ומליבו והקול מהלך בראשו ובעיניו הפנימיות יראה. קורא לו הקול ללכת, ללכת, ליטוש לעזוב תורת אביו ומוסר אמו, ללכת, ללכת מארצו ומעמו ולאן ילך? ובשל מה? ואותה העין קופצת ומבטיחתו להדריכו, להנחותו, להראותו, להיות לו עיניים בדרכו. לא צעיר הוא, אך השנים למדוהו להביט לעומק, להקשיב לקולות פנימיים.
ויהי ערב ויהי בוקר והוא משכים קום תולה עיניו תימנה ומתחיל ברגל ימין מצעדו. מדבריות שוממות שפגש בדרכו פקחו עיניו ללמוד את עוצמת היובש והצמיאוהו בכמיהה יוקדת. נהרות ועינות מים נקרו אף הם על דרכו והרווהו ופיכו בו כוחות להוסיף לכת. ואותה עין? היכן היא היתה? כהבטחתה, קפצה לפניו ותורהו דרכו והדרך אף היא קופצת לפניו, מרנינה מצעדיו ומסיחה מכשוליו, החיצוניים לו – אלו שגלויים לעין והפנימיים לו – אלו שעין לא שזפתם, אבל כשלון יש בהם אף יותר מהגלויים, שהפנימיים מסכסכים בו פנימה ואומרים בו: "הבה נִתנה ראש ונשובה הביתה" ומשִׂיחים בו: "וכי מה יש לנו לחפש כאן וכי אבדנו כאן איזה דבר?" ואותם לִהוגים מסיחים דעתו מן העיקר כמעט. כמעט אמרנו, כי הדרך שוב מקפיצתו הלאה ואותה עין מצטחקת כנגדו כאומרת: "הלא אמרתי, הלא הבטחתי." עד שאותם מסיחים כּלים מאליהם והדרך אף היא כלה ממצעדותיו.
עם שחר נראה לו מקומו. האור הבָּהיר הִבְהִיר לו כי כאן יטה אוהלו, כאן ייטע אשׁלו, כאן מקומו שלו. כשלבו חש כי מקומו שלו הוא יכול הוא לקום ולקרוא. ובערב יכולה שנתו לערוב לו. יכולה היא, אך יכולה היא להטרף עליו ובמחזה יופיעו חזיונות היום ועיט מרחף מעל הפגרים. הכיצד יוכל להמשיך במפעלו, הן שנותיו יתמו ועמם ייתם הכל. המשכיות הרי היא מתממשת רק כאשר יש ממשיך והוא מי ימשיכו? עגְלָה ממשיכה את הרפת ואיִל ממשיך את העדר, הגוזל ימשיך את הקן ולו, ולו לא יעשה כן? המחשבה על כך בלבד מטריפה והעיט הטורף מרחף מעל. החשכה והאפילה הגדולה כמעט שהסתירוה את אותה העין, כמעט אמרנו, כי הנה היא נגלית להראותו כי המשך יהיה וממשיך בוא יבוא בעיניך תראה ומקומך לך ולו יהיה. בתוך הקושי המטריף ראֹה ראה בעיני רוחו את ממשיכו, ראהו נישא על כפיו, ראהו מזדחל אחריו ואחר הולך מעצמו. ליבו שקט, אמון חדש נבנה בתוכו ושב ורפא לו.
בעיניו ראהו על כפיו, בידיו אחזו וליבו עלה על גדותיו. אחר הזדחל אחריו לכל אשר הלך והנה הלך הוא מעצמו.
עיניו כמעט יכלו להיעצם הן בורך הוא בכל, כמעט אמרנו, כי אותה העין לא הניחתו, "הוסף ולך!" ציוותה היא עליו, "קחהו עימך, העלהו" והוא, משכים קום בדרך העולה. לצידו מהלך מעצמו, ממשיכו, והוא שואל: "לאן נלך? ובשל מה?" והנה מרחוק נראה המקום והשמש עולה ועל אחד ההרים אעלהו לעולה.
והמשך? וכי יש המשך כשהוא עולה , כשהוא נגדע, כשהוא מעלה באש את כל אשר ראית בעיני רוחך?
"אל תשלח ידך, אל תשלח!" הקריאה טלטלה את כל מה שחישב להיחתך "אל תשלח", כי יש המשך. ניסיונות רבים עוד יִמשכו על ממשיכיך, אך עינם עוד תראה במקום זה, כי עין תלויה תלוום ותנחם, עוד יראו עין בעין את אשר תליתי להם מבראשית.
זכה במקום 2 בתחרות סיפורים "עינים" באתר "דרך המילים", מנחם אב התשס"ו ©
