הופ, הפרסומת קפצה שוב לצד אחר של מסך המחשב שלי,זו פרסומת מהסוג שמשחק תופסת.אני יושבתי מול המחשב בדירתי בבנין רב קומות המיועד לאנשים בגילי,דיור מוגן לאנשים מבוגרים,או כמו שנכדי אומרים, לקשישים. ומכתיבה למחשב את תולדות חיי. נינתי זוהרית אומרת שסיפור חיי זה ספר היסטוריה מזווית אישית ויתאים לפרויקט עץ המשפחה בבית הלימוד, אני עוד קוראת לו בית ספר. הגעתי בהכתבותיי למחשב לסיפורי הצבא. (בשרותי הצבאי לימדתי מבוגרים) נזכרתי ברבנית שלימדתי בדימונה, קראנו מאמר על מקבצי נדבות וסכומי הכסף הגדולים שהם משאירים אחר מותם. אמרתי לה שאחרי שקראתי את המאמר אני כבר לא נותנת נדבות. חשבתי שהיא תסכים איתי ותאמר שאני צודקת,אבל הרבנית הביטה בי ואמרה:"אם בן אדם הגיע למצב שהוא מבקש נדבה צריך לתת לו וזו מצווה". ואז סיפרה לי סיפור-עם על נסיך שחיפש לו אשה. הוא היה מהלך ברחובות עירו כדי למצוא אחת שתתאים לו. באחד הימים ניגשה אליו אשה צעירה יפיפייה שהקסמה אותו וביקשה נדבה. המלך הזמין אותה לארמונו נתן לה את כל צרכיה והציע לה נישואין.אחרי החתונה המפוארת, הנסיך שם לב שכלתו נעלמת מידי פעם לכמה שעות .הוא עקב אחריה עד לאחד מחדרי הארמון. שם, הנסיכה בבגדי מלכות כתר יהלומים לראשה בהליכה אצילית, שמה מטבעות כסף בפינות החדר ואחר כך חזרה לכל פינה עם יד פשוטה כמקבצת נדבות.
הרבנית הוסיפה: אם אדם מבקש נדבות אסור לבייש אותו וצריך לתת לו. שתקתי ,לא רק לימדתי שם, גם למדתי.
הפרסומת שוב קפצה לי למסך. סגרתי אותה, אבל היא חוזרת אחרי כל כמה משפטים.
מוסיקה נשמעת מצד ימין שלי, קמתי בעצלתיים והלכתי לאט לכיוון התמקול. פעם קראנו לזה טלפון. נינתי זוהרית מופיעה על המסך ומכריזה שהיא באה. לאחר דקה כך ניראה לי, היא כבר ליד הדלת הנפתחת למראה פניה.נינתי נכנסת בהבזק,עוד שנייה היא ליד המחשב מביטה בו צוחקת ואומרת: "תראי, לחיצה כאן ואין פרסומות," "איפה?" אני שואלת, אבל היא כבר הפעילה את מכשיר הדברן ושומעת את הפסקאות האחרונות של ההיסטוריה האישית שלי, אני מרגישה כמו אתר ארכיאולוגי. הסיפור מוצא חן בעיניה, משהו עתיק באמת עם מלך ומוסר השכל.
כשהיא שומעת את סיפור חיי, אני מביטה בה. היא ניראת כמו שאני ניראתי בגילה אך ללא כל התוספות. החיים שלה כל כך שונים וגם כל כך דומים. הכן,טבע האדם לא משתנה. היא מסדרת את שערה או ערמת הפלסטיק הצבעונית שלה. את תוספת השפה התחתונה שלה אני לא כל כך אוהבת אבל כסבתא רבה אני מתעתקת, אני יודעת שזה רק לכמה ימים, אופנות מתחלפות מהר.
נינתי גאה בי מאוד, היא אומרת שאני סבתא רבה מודרנית. אני בסך הכל מתלבשת כמו בשנות התשעים של המאה הקודמת, זה מאוד מודרני עכשווי.
צלצול פעמונים נישמע ומזכיר לי שעלי לשתות את נוזל ההקטר העוזר לי להיות צלולה וסבתא רבה מודרנית.אתמול החליפו לי את הקפיצים בברכיים, כך גם הברכיים שלי מעודכנות.
נינתי החלה להכתיב למחשב פרטים אישים שלי כמו גילי, גובהי בצעירותי גובהי הנוכחי,צבעי שערי, ועוד פרטים שחלקם קצת מביכים, כמו המחלות שלי קודם ועכשיו אילו מהם גנטיות ואילו סתם מחלות גיל. אבל למען ההיסטוריה גלשתי. פתאום היא מבקשת הולוגרמות כדי לשלב אותן בהיסטוריה שלי. הלכתי לחדר העתיקות ,כפי שזוהרית קוראת לו וחזרתי עם קופסת התמונות.
התמונות היו מסודרות באלבומים לפי שנים. נינתי הביטה בקופסה אחר הביטה בי ואמרה: "לא הלכת להביא הולוגרמות?" היא ציפתה לקלטת קטנה עם אלפי תמונות נעות. "אם מצגים הסטוריה הולכים עם זה עד הסוף" אמרתי.
אני מוציאה תמונה של אימי בשחור לבן ואומרת "זוהרית תכירי את אימי". וזוהרית נינתי מאמצע המאה ה-21 ,עומדת על רצפת הפלסטיק הזוהרת באורות מתחלפים, לבושה חצאית חד פעמית עם שוליים מתגלגלים וחולצת שכבות מחומרים מתכלים עמידים, לרגליה נעלים עם מנוע מזערי לריחוף,מאופרת כמו מסכה ונציאנית מעודנת, מביטה בתמונת שחור לבן. אימי ניראת בתמונת הניר החום המוכתם, עם חברותיה מתנועת השומר הצעיר לבושה חולצה כחולה, שבתמונה היא כמובן בגוון אפרפר, רכוסה עם שרוך. תמונה שצולמה לפני מאה חמישים שנה . אך הזמן רץ.
