דרך שתי נקודות
השמש כבר שקעה כאשר מ' הכין עצמו לצעידת הערב בפארק. פעם הוא היה עורך את הצעידה מדי ערב אך השנים הוסיפו משקולות לקרסוליים שלו והתדירות פחתה. אבל את הצעידה ואימון ליל שבת הוא העדיף מכל הימים האחרים ורק מזג האוויר היה יכול לגרום לו להחמיץ אותה.
לבוש באימונית שכבר ראתה ימים טובים מאלה, הטלפון בכיס אחד ומפתחות הדירה בשני והאוזניות על ראשו. בליל שבת הוא מפעיל את הישומון של תחנת הרדיו המשדרת שירים עבריים ללא הפסקה וללא פרסומות. שירי "ארץ ישראל היפה" נוהגים לקרוא להם. נו טוב שיהיה. הם מוכרים לו והוא יכול לזמזם ולהמהם עם הזמרים. זה הקריוקי שלך נהג לומר לעצמו בחיוך.
המולת העיר כבר דעכה מזמן. השקט עטף את הרחובות והערב שהחל לרדת מעט מאוחר יותר בישר כי החורף הקצר עוד מעט ויעלם כליל. בקרוב יוכל כבר לצאת במכנסים קצרים וגופית ספורט. הרדיו התנגן והוא פסע בצעד מהיר לעבר הפארק.
כעבור מספר דקות הוא חצה את הרחוב האחרון ונכנס לפארק.
"אז מה שולה, נעצור בספסל הרגיל לתחנה ראשונה?" היא הייתה לבושה באימונית חדשה שהחמיאה לגופה. חבל שלא למד להחמיא.
" כן מם" היא ענתה מתנשפת קלות. מ' חייך. הוא כבר מזמן הוא וויתר על שהיא מכנה אותו מם.
"את יודעת שאני כבר לא בשירות ומותר לך לקרוא לי בשמי?" היה נוהג לומר, ושולה בחיוכה שהחל בפינות העיניים הירוקות וירד קלות עד לשפתיה היתה עונה:
"יודעת, אבל מם זה כבר הרגל ומזכיר לי כשהיינו צעירים ורצנו הפארק... וזה נראה לי מסתורי".
מ' פלט אנחה קלה והתיישב על הספסל "שלהם". בשעה זו הפארק עדיין היה כמעט שומם. בעוד כשעה הוא יתמלא במתעמלים רבים, רובם צעירים הרצים בקלילות בזמן שהוא מנסה לצעוד במרץ.
"האם את עייפה יותר מהרגיל? התאמצת היום במיוחד? אפשר להאט או אפילו לוותר" בקולו הייתה דאגה קלה.
"מה פתאום, בליל שבת? לא בא בחשבון." היא שלפה מהאימונית שלה אוזניות ופתחה את הישומון והצטרפה לשמיעת השירים.
"כי דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד", שמעו את שלמה ארצי שר. שניהם אהבו את השיר של עמיחי ואת הלחן של ארצי. מ' המהם כהרגלו ושולה הצטרפה לשירה בקולה הצלול. השיר הסתיים, מ' עצר את התכנית ואמר לשולה.
"לא זוכר אם ספרתי לך, אבל המשפט הזה הוא של גדול המתמטיקאים של יוון העתיקה אוקלידס, והוא מכונה אקסיומת הישר."
"בשתי יחידות מתמטיקה לא לימדו את זה ואם לימדו אז שכחתי מזמן", ענתה שולה ובקולה הייתה נזיפה קלה. מ' החליט להתעלם.
"זאת אומרת שדרך שתי נקודות אפשר שיעברו אין סוף קווים מסוגים שונים, מפותלים ומתעקמים אבל רק אחד מהם יהיה ישר וכמובן אורכו יהיה הקצר היותר. אני לא מאמין שאוקלידס חשב שמשורר ייקח ממנו את האקסיומה ויכתוב שיר."
"מדוע לא" שאלה שולה, "ביוון לא היו משוררים?"
"את יודעת שהיו, ואני אפילו זוכר שסיפרת לי על משוררת: סאפו מלסבוס היה שמה". מ' חשב שכך יפצה על ענין המתמטיקה שהיה עדיין תלוי באוויר. חיוכה של שולה אמר לו כי אכן הצליח.
"אבל יש כאן משהו משונה, קראתי פעם קטע משיחה בין פיסיקאי לחברו שגם היה פיסיקאי ובנוסף כתב שירה: 'איך זה אפשרי בכלל? המדע טורח להגיד משהו, שאיש לא ידע אותו קודם לכן, באופן המובן לכל. והיפוכו – בשירה.' מה דעתך שנעצור לעוד מנוחה קצרה?"
הוא לא זכר מתי הם קמו מהספסל הראשון והגיעו לספסל השני. מ' חש שהוא מעדיף לשוחח ולא להקשיב לשירים. לחיצה קלה על האזניות והם נדמו.
"את יודעת שולה, נדמה לי שאנו מקיימים את אקסיומת הישר של אוקלידס" אמר מ' והביט לראות את תגובתה. שוב החיוך שכה אהב עלה על פניה והוא ידע כי השלימו סופית.
"ברצינות, את נקודה אחת ואני השניה ולמרות כל הפיתולים שהיו, נשאר הקו הישר בינינו."
זוג צעירים חלף ליד הספסל ושמע את קולו. הבחורה הביטה בו, חייכה ואמרה משהו לבחור. פעם זה היה מפריע לו, אולי יחשבו שהוא מעט לא בסדר כשהוא מדבר בקול, אבל היום עם הטלפונים, חצי מדינה מסתובבת ומדברת בקול אל מישהו רחוק ולא נוכח.
מ' חצה את הגשר מעל הירקון וצעד לעבר מתקן האמונים שבו הוא התעמל בעזרת המכשירים השונים שהוצבו שם.
"שולה, משהו מוזר קורה הערב, אנו עוצרים לנוח ורק בעצירה הבאה אני שם לב שאינני זוכר מתי התחלנו שוב ללכת. האם גם את שמת לב?"
שוב אותו חיוך ממיס. שולה הביטה בו אך לא אמרה דבר. מ' התיישב על מושב המכשיר הראשון ברצף שלו, ובמרץ החל להתעמל. בתום הסט השני הוא פנה לשולה שעמדה והתבוננה בו בריכוז. היא דואגת שלא אגזים חלף הרהור מרוצה בראשו. בשלישי אני אפילו אגביר.
"חשבתי מה היה אומר אוקלידס אם מישהו היה מתחיל לקרב את שתי הנקודות אחת אל השניה כשהקו מתקצר והולך ובעצם נעלם. איך זה היה מתיישב עם האקסיומה והאם עדיין היו נשארות שתי נקודות? האם הן הופכות לאחת גדולה יותר? הרי לנקודה במרחב האוקלידי אין ממדים?"
הריכוז בעיניה של שולה גבר והירוק הפך ירוק מאד. זה הצבע שהיו לעיניה כאשר נפגשו לראשונה חשב מ'.
"אתה בטוח שאתה מוכן לעשות את זה?" היא שאלה בעדינות ובקול שקט כמעט לוחש.
"למה לא? עכשיו כשאני חושב על זה, אני יודע כי מזמן רציתי לבדוק מה יקרה. הנה אני עם כפות ידי מושטות אליך ואת מולי הושיטי ידיך ונראה מה יקרה לאקסיומת הישר, ומה יהיה לאוקי לומר"
מ' לא חידש את הסט השלישי. ידיו הושטו לפנים כשכפותיו מורמות לעבר כפותיה של שולה. המרחק התקצר והלך. מוזר חשב היתכן שהמתקן נע לעברה? האם שולה נעה לעברי ואני לא מבחין בצעדיה? נדמה היה לו כי הזמן עמד מלכת. הוא הביט בשולה והופתע לראות דמעות זולגות מעיניה. אני עושה משהו לא נכון? שאל את עצמו, ואם כן מדוע היא ממשיכה? ידיהם קרבו והלכו עד שהקו הדמיוני ביניהם נעלם והם נגעו האחד בשניה. לפתע מתקן האימונים שהיה מואר, נעשה בוהק כל כך עד שנאלץ לעצום עיניו לבל יסתנוור. האם זה המפץ הגדול שכל עולם המדע מדבר עליו?
"במחילה ממך אוקלידס, זאת הסינגולריות ואתה לא שמעת עליה ועל המפץ הגדול. לידיעתך איינשטיין והוקינג טענו כי בנקודה זו חוקי הפיסיקה והמתמטיקה שלך לא תקפים. ואני מסכים אתם". שלווה גדולה ירדה עליו. הוא הכיר את ההרגשה הנהדרת שמגיעה אליו בכל פעם שהוא פותר בעיה סבוכה המציקה לו.
"הקשיבי שולה פתרתי את חוקי המפץ הגדול. אני יודע מדוע זמן ומרחב מאבדים משמעות כששתי נקודות מתאחדות לאחת. בסינגולריות חוקי הטבע אכן חדלים לפעול אבל אני ואת עוברים לחוקים אחרים נעלים מהם: חוקי האהבה. ואת זה גאוני הפיסיקה כנראה לא הבינו."
האור הבוהק התעמעם והלך, הוא הביט לצדדיו בחיפוש אחר שולה אבל לא יכול היה למוצאה. אשב עוד רגע ואז אקום לחפש אותה. מוזר, מתקן האמונים השתנה לחלוטין.
"סליחה אדוני, כמה סטים נותרו לך במכשיר?" מ' ישב, ידיו לופתות את הידיות, עיניו פקוחות כמחפש משהו אבל לא השיב מילה.
"אפשר שאדוני יקום ואני אוכל להתעמל? שאל הבחור ותוך כדי כך הוא נגע קלות בכתפו של מ'. להפתעתו הגבר במושב נשמט וכמעט צנח ארצה. הוא הספיק לעצור את נפילתו והניח אותו על משטח האימון כשהוא צועק בקול חרד "שמישהו יזמין דחוף מד"א!"
הטלפון בביתו של ירון בנדור צלצל. ירון ענה. מעבר לקו מישהו הציג עצמו כפארמדיק והוא מצלצל לפי רשימת אנשי הקשר בטלפון שמצא.
"מה הקשר שלך ל-מ' בנדור?"
"אני בנו. מה קרה?"
"אביך עבר אירוע מוחי והוא מועבר ברגעים אלה לטפול נמרץ באיכילוב. ממליץ שתגיע בהקדם האפשרי למרות שאני חייב לומר שלא נותר הרבה מה לעשות. סלח לי על שאלתי, אבל לפני שצלצלתי אליך צלצלתי לשולמית בנדור אבל הקו היא מנותק."
לאחר שניה או שתים של שקט על הקו ענה ירון:
"שולמית בנדור הייתה אמי והיא נפטרה לפני מספר שנים. מוזר שאבי עדיין שמר את כתובתה ברשימת אנשי הקשר. אני כבר יוצא לאיכילוב. תודה שצלצלת." ©
