סיפורים

לפני זמן לא רב, בגחמה של רגע קניתי סמארטפון חדש. מדוע? לא ברור. הרי הישן שירת אותי נאמנה, נוח בכיס ומציג את השעה בספרות גדולות בוהקות. ומה עוד אני צריך ממנו, לפעמים אני מקבל מסרון שמאשר את התור שקבעתי אצל הרופא, לפעמים איזו הודעת וואטסאפ שפעם הייתי מקבל בטלפון או לכל היותר ב-דוא"ל. אבל הכל מסתובבים עם הבומבה הזאת ביד, או אחת לכמה דקות תוקעים את היד לג'ינס ובתנועה שמזכירה גרבוץ קלאסי שולפים, מתבוננים ומחזירים לגרבוץ נוסף.

אבל אז גיליתי את גדולתו האמיתית. זאת אומרת, אני לא גיליתי, נכדתי הקטנה אמרה לי:

"סאבוש, אתה לא משתמש ביוטיוב?"

אמנם, איני דינוזאור מושלם ואני יודע מה זה, אבל עד עתה השתמשתי בו במחשב הביתי שלי לשמוע איזה שיר או קטע מוזיקלי או מערכון של דז'יגאן ושומאכר. בסלולרי? בכלל לא ידעתי שאפשר. ואז הקטנה בשני אגודליה ריקדה על המיקלדת ימינה ושמאל ויוטיוב במלוא הדרו הופיע על המסך. כמובן שהקטנה שאלה:

"לחזור על זה שוב? לאט יותר?"

ואני על מנת להציל את כבודי השבתי:

"אם את רוצה..."

חכי אמרתי לעצמי. בקרוב הנקמה, כאשר אני אשאל אותך איך אומרים בעברית.... ואת לא תדעי ואני אשלח אותך לחפש. עשיתי לה פעם עם המילה גלדיאטור.

מעתה נפתח בפני עולם חדש. אחרי לא מעט חיפושים, ניסויים ושגיאות גיליתי איך בונים "פלייליסט". כאן החלה העבודה האמיתית התחלתי לעבור על מכמני המערכת כשאני מחפש את הזמרים והזמרות האהובים ויוצר רשימות שירים או בשפת המבינים "פלייליסט". ואז גם גיליתי שאחרים הקדימו אותי ויצרו רשימות והעלו אותן מה שחוסך לבטלן לעמול ולהכין.

מכאן ואילך בכל ערב שאני יוצא להתעמל בפארק, הטלפון שהיה מונח בכיסי ללא שימוש, החל לפרוח. ממש לפני צאתי מהבית אני מחליט מי ינעים לי את האימון, בוחר ברשימה, מתחבר לאוזניות, נעטף במוסיקה בווליום גבוה שיתגבר על המיית הסביבה ויוצא לדרכי.

הדרך לפארק עברה בצעד מהיר ככל שאני יכול ואז בתוך הפארק למתקן המכשירים שבו אני עובר אחד אחד. לא רע לחטיאר אני נוהג להחמיא לי, רמבו לא תהיה אבל זה בסדר לגילך.

בתום האימון אני זקוק למנוחה. לפני זמן רב גיליתי ספסל שאני מכנה אותו "מיותם" וזאת כי הוא לא ממש מוצב ליד אחד השבילים ולכן התאורה חלשה יותר. זה הספסל שלי. בערב כשכבר חשוך הוא ניצב לבדו וממתין לי.

צועד לעבר הספסל, מתיישב ונותן לנשימה ולשרירים להירגע. עתה מגיע החלק הנעים של הערב. אני בוחר פלייליסט ומתמסר לו. לפני מספר ימים בחיפושי אחרי אוצרות חדשים גיליתי שנים. האחד קונצרט של אסתר רייכשטט והשני של יודית רביץ. כן, אני יודע עופרים ויהודית אבל אצלי הן תשארנה תמיד רייכשטט ויודית.

החלטתי לפתוח באסתר. קליק קלאק ותזמורת סימפונית משמיעה את הפתיח וקול הפעמונים מצטרף: "היו לילות...". פרץ מחיאות הכפים של הקהל באולם ושלי מלווה את המילים הראשונות. אני עוצם את עייני, הווליום מקסימלי. אני ואסתר.

לפתע אני חש שספסל העץ עליו התיישבתי, כבר אינו ספסל אלא כורסא בהיכל התרבות. מולי על במה המואפלת היא ניצבת. ספוט אחד מאיר אותה בשמלת ערב שחורה, המיקרופון לפניה " .. אני אותם זוכרת...". אני לא מאמין, שנים חלמתי להיות בהופעה שלה ואף פעם זה לא קרה. תירוצים היו מלוא החופן והיום כשקול הפעמונים נסדק קמעה אני לא מוכן להרוס זיכרון. אבל איך? איך הגעת לקונצרט? מה זה חשוב אני עונה, העיקר שאתה כאן ואסתר מולך. שוב אתה הוזה? אני נוזף בעצמי. כן, אבל הלוואי כל יום הזיה כזאת אני מגחך.

"..אני אותם עד סוף ימי אשא...". לא מבין, אתה מקשקש לעצמך והשיר כאילו ממתין לך. אני מציץ לצדדים מקווה שאף אחד מהקהל לא שמע אותי. האולם ריק. אין איש במושבים ורק אני ואסתר על הבמה. היא מחייכת אלי. אלי?

"כן אליך. אני אשיר בקצב שלך. אתה יכול המשיך ולחלום."

משהו לא בסדר אני אומר לעצמי. הוזה, הוזה אבל יש גבול. מה קורה פה? היכן אני ואיך ארגנתי לי הופעה בלעדית?. גיי ווייס. אני עונה.

"..במשעולים בין דגניה..." ממשיכים צלילי הפעמונים ואני שותק. רק שלא אפריע לה וזה יפסק.

"..אני אותם עד סוף ימי אשא...". רעם מחיאות הכפיים היה מדהים. את שלי לא יכולתי לשמוע. אהה, הבנתי, אז זה הטריק שאתם עושים באולפנים 'כאילו'.

"לא" אסתר מחייכת, "היו אלה מחיאות הכפים שלך".

מבולבל מעט לא מצאתי מילים לענות. התזמורת עברה לפתיח השני. שוב מחיאות הכפים שלי?

"ואולי, לא היו...."

הספוט המשיך להאיר את דמותה ונצנוצים של זהב כחול וירוק עלו מהרקמה שעל שמלתה. החלטתי לשתוק. אסתר הנהנה בהסכמה והמשיכה לשיר. כך שיר אחרי שיר, מרגלית אחרי יהלום, ואני שכה אוהב לזמזם ולהמהם אתה לא מעז להשמיע קול פן הקסם יעלם ויתפוגג.

בתום אחד השירים, אסתר לגמה מכוס המים שלידה על שרפרף, פנתה לעברי ואמרה:

"יש לי הפתעה בשבילך"

שוב הבטתי סביבי, אין איש. היא כנראה מתכוונת אלי.

"כן אליך".

ספוט נוסף נדלק ממוקד אל ירכתי הבמה שווילונות שחורים הקיפוה. הספוט עצר. ומבעד לווילון יצאה נערה צעירה, לבושה שמלה פרחונית. דקיקה כמו אז ושערה הערמוני גולש על כתפיה. זה לא יכול להיות, לחשתי לעצמי, איך היא הגיעה לכאן?

"נכון שהצטערת שלא היית באף הופעה שלי? כמעט כצערך על שלא ראית את אסתר? בקשתי להגיע ולשיר לך את שירי שאתה..."

"סליחות?" לחשתי. היא יודית הנהנה ושערה גלש בנצנוצי זהב.

"אכן, ואסתר הסכימה לעשות לי 'קולות'"

" 'קולות' " גמגמתי. "מה זה?"

"מיד תבין" ענתה יודית בקול רך.

התזמורת החלה בצליל שקט שהתגבר והלך.

"באת אלי את עיני לפקוח..."

התפאורה התחלפה. יודית על הבמה בפסטיבל הזמר והפזמון. היא והגיטרה. אבל הפעם היא לא לבד. לצדה ומעט מאחוריה אסתר מצטרפת והשיר הנפלא מלא התשוקה של לאה גולדברג מעצים והולך ממלה למלה ומתו לתו.

"..להראות לו בחושך את כל הדברים...."

פרץ מחיאות הכפים היה מדהים. התקרה כמעט התעופפה. יודית חייכה אלי ואמרה:

"חבל שלא שמעו אתך אז. הייתי מסיימת במקום הראשון."

"בטוח", עניתי. "ומי בכלל זוכר את 'רקפת'? "

אסתר התקרבה למיקרופון ואמרה:

" יש לנו עבורך הפתעה נוספת. שיר המוכר בביצועים רבים באנגלית אבל יודית ואני נשיר לך במקור הספרדי - El Cóndor Pasa."

הרגשתי שכל שערה בבשרי מזדקרת. זה היה אחד השירים האהובים עלי ביותר בביצוע של סיימון וגרפונקל. יכול להיות שהן ידעו זאת? השתיים הצטרפו לתזמורת שבאורח פלא הפכה ללהקה של גיטרות, חלילים וכלי הקשה. שתי הנסיכות שרו לי בספרדית. ואני לא עוד יכולתי להתאפק וזמזמתי:

"I'd rather be a sparrow than a snail" והמשכתי איתן כשהן מחייכות אחת לשניה:

"Yes I would, if I only could, I surely would".

השיר הסתיים, הספוט כבה וחושך ירד על האולם. נשארתי קפוא במקומי. שלא יגמר לעולם, עברה השורה במוחי. אבל ידעתי שאפילו להזיה ההזויה ביותר יש סוף.

פקחתי את עייני. מולי עמדו מספר מתעמלים בהביטו בי בדממה.

"הכל בסדר?" שאלה צעירה אחת.

"מדוע את שואלת?" עניתי במבוכה.

היא הרימה ידה ובמחווה הניחה אותה את אצבעותיה על לחיה. עשיתי כמוה. ואז גם ללחי השניה. שתי לחיי היו שטופות בדמעות.

"הכל דבש". עניתי. "הופעה משותפת של יודית רביץ ואסתר רייכשטט מוציאה דמעות גם מחטיארים".

"אבל אין לך מסך, איך ראית?"

לך תסביר לנערה צעירה שהיה עולם לפני בוא היוטיוב והקליפים. ונתנו לדמיון שלנו למלא את מקומם. היא לא תבין. הודיתי לה, קמתי והחלתי בחצי השני של הצעידה. לחלק הזה יתאים לי גידי גוב.

לא הייתי בטוח אם את הפלייליסט הזה אעז להשמיע שוב. בוודאי לא בקרוב ובוודאי לא בנוכחות אחרים.

תגובות