על מדינאות ועל אהבה

בימים רחוקים, עת למדתי בתיכון, ציונות הייתה מילה ראויה. מורי לספרות ותנך לא הסתירו אותה כשלמדו אותנו את ביאליק, טשרניחובסקי ועגנון. פרשת הפיכתו של ראש אב בשם אברם לעם שלם שנושא את שם נכדו – ישראל ובהמשך אנו נטלנו את שמו של אחד מניניו – יהודה והפכנו ליהודים. כל אלה נלמדו בצורה הנכונה והראויה ומי שהזכיר את גבורות ישראל, לא נכשל בבחינה. גם חברי לכיתה שחונכו בשומר הצעיר לא קמו ומחו על הנאמר.

אחד הפרקים בשעורי הספרות הוקדשו לסופר ולפובליציסט אחד העם שהיה שם העט של אשר הירש גיצברג מגדולי הוגי הדעות של הציונות הרוחנית וממנסחי הזהות החילונית לאומית. אני, ולא רק אני חונכנו על מאמרו המפורסם "כהן ונביא". מאחר ואין זה שיעור היסטוריה או ספרות, מי שלא זוכר או יודע שיואיל לעצור, לפנות לחסדי גוגל ולשוב. זכור לי כי משהו הטריד אותי בהצגה הדיכוטומית של אחד העם ואני אפילו לא ידעתי מה זו דיכוטומיה. רק בשנים האחרונות עם השמאל והימין, עם נביאי אמת ושקר ועם כהנים שרצו את טובתנו ואחרים שמצצו את דמנו, הבנתי שאחד העם טעה ובגדול.

עם לא יכון על שתי רגלים. עם לא ישוב למולדתו רק עם כהן ונביא ולכן לא משה ולא אהרון יכלו לתת לנו את ארץ ישראל. הייתה צריכה היות רגל או יד שלישית במשוואה הזאת. עם צריך כהן, נביא ומצביא. רק האחרון שידו האחת אוחזת בשלח וידו השניה נתמכת/תומכת בנביא הוא ורק הוא יעבור את הירדן. נכון מצביא יחיד ומיוחד אשר יוביל את המשפחות, החמולות והשבטים אחריו, הוא גם כובש. ואני אומר זאת בגאווה יהושע בן נון המצביא והכובש, הוא שהוביל אותנו לעבר הירדן. מאז זכינו עוד פעם אחת למצביא אמיתי שהפך מרועה צאן למייסד שושלת יהודה וישראל – דוד בן ישי. אם תשאלו אותי מי הגדול מבין השנים לא בטוח שאני יודע.

עד כאן כמה מילים על נביא ומצביא. לא בטוח שיודעי ההיסטוריה והתנ"ך יקבלו את שכתבתי, אבל בבמה הזאת אני חש שלא ישליכו אותי.

לאלה השואלים מה עם אהבה? ובכן "עבדתי עליכם" לא מצאתי היכן לכתוב את הפוסט הזה. אבל האמת שיהיה לו המשך בבוא הימים ותהיה בו אהבה ועוד איזה אהבה.....