וּמָה קוֹרֶה כְּשֶׁ ...

כשטובלים ידיים בסיר חם-מקבלים כוויה קלה.

אך כשנותנים אמון במישהו ומתאכזבים-זוהי צלקת גדולה.

לכן, את מעדיפה את הכוויה הקלה הזו בלבד, והאמון?...

מאותם אלה שנתנו בהם אמון והלז התנפץ בפנינו, מעתה נזהר גם בצוננין 

ידיים במרק הוא הנזק הקל 

כי כל השאר לא נרפא 

חיבוק מרפא ואוהב לך יקרה

וכמה מוכרת זו התחושה 

כשמנסים אנו להשוות מה באמת פוגע בנו מה באמת כואב 

יום טוב יקרה

חזק וקולע - זה כואב פחות כאשר טובלים את הידיים במרק חם בהשוואה להפרת אמון של הזר. חש את זעקתך הרמה וכאבך מהזר. תודה רבה לך רבקה היקרה. יום טוב לך.

מראה לא כל כך נעים

מקבלים כוויה,

אבל כוויה נרפאת 

כעבור ימים אחדים

ואולי שבוע - לא יותר

אבל מה שפוגע בקיר הלב

לפעמים זו כוויה שלא נרפאת -

שנים.

רבקתי היקרה,

אספר לך סיפור, שבטח יעלה חיוך על שפתיך, על טבילת רגליים במרק.

הייתי ילדה כבת שש או שבע, אחרי ביקור בשירותים, במקום לצאת כמו כל ילד נורמלי דרך הדלת,

אני הייתי מטפסת על האסלה ומזדחלת דרך החלון הקטן שיצא אל מרפסת המטבח, שם היה שולחן, ירדתי עליו ומשם קפצתי אל הרצפה.

יום אחד סבתא שלי שמה על השולחן סיר מרק עגבניות, שיתקרר לפני שתכניס למקרר. ואני - מזדחלת דרך החלון ו... בום! הרגל שלי נכנסת לתוך סיר המרק החם.

אמא שלי, אדומה מכעס, מתכוננת להעניש בעונש, שכזה עוד טרם נוצר.

וסבתא שלי - היא עומדת צוחקת בכל פה, מחבקת אותי ולוקחת מגבת לנגב את הרגל האדומה.

עדיין זוכרת את צחוקה.

מקווה רבקתי היקרה,

שביום חם ושרבי שצורב בגוף ובנשימה

הצלחתי קצת להצחיק אותך.

כמה סבל נפשי אפשר לסבול?,

והמציאות מתסכלת , אבד האמון,

והכאב כואב יותר 

ממי מרק רותח על היד..

עוד שיר נוקב רבקה יקרה , סבל נפשי גדול מסבל פיזי..

יום טוב 

שמוליק

אוי,כמה קשה הסיטטאציה.כמה פעמים עוד ניתן לעצמנו להיכוות מדברים שנראו ככ חמים ונדיבים...הללויה