ישנו מקום המדבר אל העם כבר יותר מחמישים שנה. מקום אנונימי מבחינה היסטורית לאומית אך בלב כל מי שגדל בארץ הזאת הוא חרות עמוק. זהו מקום שאי אפשר לשנות את שמו למרות שהוא קרוי סה"כ על שם של ראש עיר לשעבר. למרות שהוא לא תמיד היה קיים, ולמרות שאין לו שורשים יהודיים עמוקים, הוא יישאר לנצח שם שידבר אל העם הזה.
אף על פי שהוא פחות נצחי ממקומות כמו ירושלים, הרי שבסופו של חשבון במלחמה על לב הנוער שגדל פה – הוא ניצח!
מתפתל במרחק שני רחובות מחופי התיירות של ת"א, לכל אורך החוף של מלונות היוקרה,
כשרחוב בן יהודה הסתמי, חסר איפיון מיוחד למעט אולי רחוב הרהיטים כפי שכונה פעם, חוצה בינו לרחוב הירקון התוסס, שוכן רחוב דיזנגוף מוקף בהילה של פרסום וכבוד מלכים, כשתוארים בלי סוף קשורים סביב שמו.
דיזנגוף הוא אבי המדרחובים והקניונים בארץ. עוד לפני שאנשים העלו בכלל על דעתם שאפשר לסגור רחוב לתנועה, הוא הרחוב החד סטרי הראשון שנהג ישראלי פגש אי פעם. חדשנותו זו
הייתה לו לרועץ מבחינה היסטורית, תמיד כשבאו לעשות תוכניות תעודה בארץ דילגו עליו, מפני שתמיד הוא הקדים את זמנו כמו אישה בלי גיל. את דיזנגוף אי אפשר היה לקטלג לתקופה
מסויימת. אמנם לכל אדם יש בלב מקום ששמו ירושלים, אבל בגשמיות, באופן פיזי, לכל אחד יש קשר
לרחוב דיזנגוף.
במדינה שהיו לה גבולות לא בטוחים, ומצב בטחוני מעורער, היה דיזנגוף מקלט ראשם של
ישראלים רבים שרצו לברוח מבעיות הביטחון. דיזנגוף הייתה גם הוכחה עבור אחרים שיש לנו
כמו לעמים אחרים, מדינה איתנה, שיש לה לא רק גבולות אלא גם לב…
ואכן אם סיני, הנגב, ירושלים, הגליל והקיבוצים היו נשמת המדינה הזאת, דיזנגוף הייתה הלב.
כשפוליטיקאים ומהפכנים דיברו על חלוציות, על רוח קרב ועוד דברים נעלים, הם היו צריכים
להתייצב בדיזנגוף כדי לדאוג שדבריהם יזרמו עם הלב ויגיעו אל כל העם.
אז בימים של טרום הבורסה, הייתה דיזנגוף המקום המרגש ביותר בארץ וכל חתיכה שרצתה
שמניותיה יעלו בחברה הגבוהה, הייתה צריכה להוכיח את עצמה קודם כל בדיזנגוף.
רחוב דיזנגוף מדבר אל רבים, הוא מספר זכרונות ילדות, בילוי ראשון, אולי שעשועי ילדות ואולי קניות ברמה. דיזנגוף שהיה פעם שם דבר ירד אמנם מגדולתו והפך למקום עממי, אבל זכרונו
תמיד יישאר איתנו. הנה רחוב שאי אפשר לשנות את שמו, שגדלנו איתו והוא בעיני רבים ארץ ישראל.
דיזנגוף נקשר גם לביטויי שמצה, כאשר בימי המלחמות, כשאנשים לחמו בחזית, קוטלגו אחרים כמשתמטים המסתובבים בדיזנגוף והוא גם הושמץ על ידי קנאי צרכנות, שאהבו להשוות את
מחיריו האסטרונומיים עם אלה של אזור שוק הכרמל ובראש וראשונה החנות הדיזנגופאית
שהייתה פעם סמל העושר והיוקרה שניידמן.
כן, זה לא היה פשוט לבוא מחזית המלחמה אל דיזנגוף בלי לקבל הלם לנוכח הבדל עצום בין
מקומות שהמרחק ביניהם קטן. לא היה גם פשוט לפועל של אותם ימים שחי בצמצום רב,
להיתקל במחירים מנקרי העיניים בחלונות הראווה. מי שדרשו ממנו למות בעד הארץ הזאת,
הרגיש לפעמים שהוא מגן על מקומות של עשירים.
מבחינה זו הייתה דיזנגוף, בלב המדינה, המקום הרחוק ביותר שיכלו אנשים מסוימים להעלות עלהדעת ובייחוד נכונים הדברים לגבי תושבי עיירות הפיתוח.
וכמובן דיזנגוף של קפה כסית, המקום של האמנים, שיצירות כה רבות נכתבו לידי שולחנותיו.
מפה סיפקו התותחים הכבדים, דוגמת אפרים קישון, תחמושת של בידור מעולה להפריח
את השממה שבלב הקוראים בעיירות הנידחות. זה היה המעוז של המוראל הלאומי בתקופות
קשות. כשגדולי האמנים והיוצרים שרים כותבים ומציירים את ירושלים, בדיזנגוף רושמים את
החיים הישראלים האמיתיים, כאן יכול האמן להיות עם אצבע על הדופק, בלי הנטל ההיסטורי יהודי לאומי.
דיזנגוף הוא גם המקום בהא הידיעה הראשון של בני נוער רבים מעיירות הפיתוח, שלראשונה
הגיחו אל תל.אביב כדי לראות מה זה חיים אחרים. זהו בית הספר של החיים בשבילם. פה הם ספגו את המבט הנוקב הראשון כמי שמורגל בנעלי אצבע מגומי ומכנסונים
קצרים, ציוד הכרחי כנגד שפע החולות בעיירה שלהם, מעיניהם של יושבי בתי הקפה, בטלנים
עשירים או בעלי עסקי שעשועים. אנשי העולם הגדול הרואים את הייצור הארץ ישראלי החולי
פולש למקום לא לו. בזמן שנעמי שמר ראתה דברים מופלאים בהיאחזות הנחל בסיני, בני נוער
אלו השתוקקו יותר לראות את דיזנגוף. הנוער העובד יצא לטיולי מחנאות מכל הארץ, אבל
כשחזרו הביתה רוב הסיפורים לחברים נסבו על הביקור ההיסטורי שעשו בדיזנגוף.
וכשנעמי שמר כתבה את השיר בקבקבים על גשר הירקון, עוד בתקופה שלפני נפילת גשר הירקון השני (במכביה) רקדו בני נוער והשתוללו בדיסקוטקים של דיזנגוף, בסגנון שהיה רחוק מאוד
מהתמימות ומהפשטות ואף שתו משקאות שהיו קטלניים רק במידה מעטה פחות ממי הירקון…
דיזנגוף ינק לתוכו את המוני ישראל שהגיעו לשוק הכרמל ולאלנבי לקניות, ולעת ערב באו
לנפוש מיום עמוס ומתיש בבתי הקפה של דיזנגוף. להם הייתה דיזנגוף הדובדבן שבקצפת השפע והעושר התל אביבי.
המבוגרים יותר זוכרים את הכיכר, ככר דיזנגוף שעבר כמה וכמה גלגולים שונים ומשונים, שנקרא בזמנו כיכר צינה. פעם אפשר היה לסובב את הכיכר חופשי חופשי והייתה אליו כניסה מכל
הכיוונים. כאשר הרימו את הכיכר למעלה באוויר, נשבר לבם של רבים. כאן על הספסלים פרחה הרומנטיקה. אולי יוסי בנאי השתוקק לבנות את ביתו בחולות כמו בשירו הנודע, אבל
הרומנטיקה זרמה הכי טוב כאן ואת זה יוכלו לספר לצעירים האבות…
היום בתקופת הטלוויזיה והכבלים, כשבכמה לחיצות על השלט אפשר להקיף את העולם, קשה
להבין שפעם רחוב דיזנגוף היה בעצם השער לעולם של המדינה. פה יכולת להתבשם מניחוחות
העולם הגדול, אם בבגדים, אם בסרטים, אם במאכלים ובכלל תל אביב בלי הפסקה של היום, זה בעצם הנכד של דיזנגוף של פעם. כאן נולדו מושגים בתחום הבילוי, כאן התחנכו בליינים ואמנים. אם היהודים עלו לירושלים ולישראל כדי לנשק את אדמת הקודש, הרי מה שהישראלים רצו זה ללכת לסרט בדיזנגוף, לשבת בבית קפה ולהתנשק על ספסל בגן. ללבו של צעיר שגדל בעיירת פיתוח נידחת, שחווה את כל קשיי הקליטה, לא היה מרפא גדול ממנו לנפש.
דיזנגוף היה השחרור האמיתי מעול הגלות בתוך מדינה בקשיים, שידעה כל כך טוב לקחת ולדרוש הקרבה. דיזנגוף הייתה הראשונה שגם נתנה. היא הייתה במה לאנשים שבאו להפגין בעד דברים שהם רצו, במה למאוויים לגיטימיים, במדינה שניסתה להדחיק כל צורך בבידור והנאה.
הקניון הראשון במדינה נבנה אף הוא בדיזנגוף. היום כשכל הארץ מלאה בקניונים, עדיין יש
בקניון הזקן של לב דיזנגוף, האבא של כל הקניונים, משהו מיוחד, שגם צעיר טירון המגיע אליו מרגיש מיד שזה לא עוד קניון.
דיזנגוף הוא אם כן לא רק מקום, זוהי תקופה, זוהי נוסטלגיה, זוהי ראשוניות. אם לימי הביניים יש את דון קישוט המנסה להחזיר עטרה ליושנה, לנו יש את דיזנגוף מיוצג ע"י מאיר דיזנגוף, ראש העיר של ת"א דאז, הרוכב על סוסו הלבן בחוצות ת"א שיום אחד עוד יניף את דגליו באיזה ספר או סרט נוסטלגי נפלא…
