רֶגַע בִּלְתִּי נִשְׁכַּח - אולי מתאים לבמת הדיון...

גמלה בה ההחלטה לחיות  

ערש דווי 

מקווה שהלכה עם חיוך 

חיבוק, יהיה זכרה ברוך

תודה אורנה יקרה.

זה היה רגע שאני נוצרת אותו בלבי

אני זוכרת את אמא שלי מחייכת

ובקול מלא צחוק ואנרגיה 

אמרה, זהו, החלטתי

החלטתי שצריך לחיות.

זה היה כל כך הזוי...

אמא שלך שכבה במיטת ביה"ח, ימיה היו ספורים, אך בכל זאת היא רצתה להמשיך לחיות  ולמרות כל התלאות שהיא עברה, היא היתה אופטימית, שמא רצתה להקל על הסובבים אותה בערוב ימיה. תודה רבה לך נורית היקרה, יום טוב ושבוע טוב, שלא תדעי עוד צער.

המון תודה דני,

זה היה באמת רגע הזוי. 

המון תודה גליה יקרה,

אני מבינה את התגובה.

זה היה באמת רגע הזוי,

הקול הצלול והמלא צחוק שאמר לי,

זהו החלטתי שאני צריכה להתחיל לחיות...

וזה היא אמרה בגיל 103.

טלטלת אותי כהוגן בשירך נורית אהובה. איך דווקא כשאמא החליטה לחיות באופן מלא, תמו חייה בתוך שלושה ימים. מצמרר ומדמיע. יהי זכרה ברוך. 

אהובה שלי, 

הרגע הזה לא עוזב אותי. אני נזכרת בו

לפעמים ככה סתם, ללא שום סיבה.

אני שומעת את הקול הצלול מלא הצחוק,

שאומר לי שצריך לחיות, זהו החלטתי להתחיל לחיות

ואני צוחקת, היא אמרה.

היא שמה את היד שלי על הבטן ואמרה לי,

תרגישי את הצחוק שלי כאן בפנים.

זה היה רגע הזוי. טוב שהיא לא ראתה

ולא ראתה שאני עומדת ובוכה...

את ההחלטה הזו היא עשתה בגיל 103

לקרוא ולדמוע

נורית היקרה

אף אחד לא רוצה למות

גם כשהוא על ערש דווי

גם כשאת האמת 

הוא עכשיו יודע

אמך ידעה זאת

ולצער אותך לא רצתה

יהי זכרה של אימך ברוך.

שבוע טוב

שמוליק

תודה שמוליק יקר,

האמת שאמא שלי לא ידעה שזה הסוף

היא הייתה עם דמנצייה,

לא הכירה אותי אבל לא אבדה את הקשר עם הסביבה

הסביבה שהיא יצרה לעצמה.

הרגע הזה של צלילות. קול עליז מלא צחוק

לעולם לא אשכח.

ולחשוב שהיא הייתה בת 103.

.

אה נוריתי. נוריתי יקירתי. 

ברשותך, 

הזכרת לי את אמי, שנאבקה - כי, לדבריה, לא סיימה את

תפקידה כאם, הרי ויתי הייתה עדיין רווקה ... 

היה לה קשה לקבל שהעול הזה, להשיא את ויתי, יהיה רק 

על כתפי אבי. 

אני יכולה רק לדמיין איך ומה הרגשת כשאמך אמרה את 

שאמרה, ואת הרי יודעת שקיצה קרוב-קרוב. 

מלאך המוות לא מוותר. 

המוות לא מוותר. 

המוות. מצב, לא רק המושג שאנחנו מעטרים על מנת

להפוך אותו לידידותי, למרות הכול. 

תודה רבה-רבה-רבה על שירך, נוריתי יקירתי, נוריתי

האהובה. 

חיבוק, אהבה, 

שלך תמיד, תמיד, 

רבקה

---

רבקתי היקרה,

כן, זה היה לגמרי הזוי. היא לא זיהתה אותי

היא רק, בראייה שכמעט אבדה לגמרי, זיהתה משהו מוכר.

אני עדיין שומעת את הקול שלה, קול צלול מלא צחוק 

והיא חזרה על המשפט כמה פעמים 

הניחה את היד שלי על בטנה

ואמרה, תרגישי את הצחוק שלי

זה פה בפנים. תרגישי איך הבטן שלי מקפצת.

אחרי יומיים עצמה את עיניה

עוד כמה ימים עדיין נשמה,

אבל כבר הייתה מחוסרת הכרה.

בת 103 מלאך המוות לקח אותה.

תודה רבקתי על התיאור של אמא שלך

קשה היה לה להשלים עם כך

שלא סיימה עדיין את תפריד האם. 

את ויתי היא עדיין הייתה צריכה לחתן...

עצוב.

תודה רבקתי היקרה

אוהבת אותך מאד מאד

נורית

.

אני דומעת קצת, אבל זה בסדר, בינינו. 

כן, חלק נכבד מתפקידי האם היה להשיא את ילדיה. 

היום - לא ברור. בחברות הדתיות מוסיף להיות תפקיד, 

אבל - 

אני לא רואה איך ילדיי או נכדיי יקבלו עליהם תפקיד 

כזה בחברה שלנו, חילונית, ובימינו. 

ובחזרה לאמך, נוריתי. 

רצון מדהים ותאבון בריא לחיים. 

את יכולה להיות גאה מאוד בה, באמך. 

מילותיה וצחוקה עוד יהדהדו באוזנייך, ברור לי, 

ומעניקים לך כוחות נפש . 

אני מהרהרת בהם, במילים, בצחוק.

תודה רבה-רבה-רבה על השיתוף, נוריתי יקירתי. 

אוהבת אותך מאוד, מאוד, 

שלך, 

רבקה

---

נסעתי לברלין. אמא היתה בבית רבקה.לא ידעה מה נעשה איתה. הרופא אמר שהיה תחזיק מעמד שבוע. אחרי יומיים קיבלנו טלפון. היא חיכתה שאסע

תודה אודי יקר, 

יש להן לאמהות איזה חוש מיוחד, גם כשהן כבר לא יודעות מה קורה

גם לאמא שלי הייתה דמנצייה

ופתאום היו מין רגעים כאלה של הארה.

קוראת אותך ובוכה - כמה נוגעת כתיבתך - כמה הזדהיתי עם כל אות כל מילה = 

ועדיין....בוכה

חיבוק חזק לך - נגעת לי בלב

תודה אביה יקרה,

זה היה רגע הזוי.

אני שומעת את אמא שלי אומרת:

החלטתי, צריך לחיות

וקולה היה צלול ומלא צחוק.

טוב שהיא לא ראתה ברור, כך שלא ראתה אותי בוכה.

כעבור כמה ימים, בגיל 103 היא סיימה את חייה.

ואביה יקרה, תודה על הדמעות שלך

ואינני מבקשת סליחה שגרמתי לך לבכות.

חיבוק

נורית.

נורית אהובה

אכן זה היה בחייך רגע שלא ישכח

רגע מצמרר אך לבטח אולי הפיח קצת תקווה באימך ז"ל ואת שהיית מודעת

שקרב מותה דבריה הכאיבו לך מאוד

אגב שמעתי מפי אנשים על קרוביהם שלפני מותם הם חשו ניפלא   וזאת תופעה מוזרה

לפני מספר חודשים חברת נפש שלי ימים ספורים לפני מותה אמרה לי טלפונית

מרים -את החברה שלי הכי חכמה ואתקשר אליך יום יום-זה היה תמוה בעיני  כי לא ידעתי שימיה ספורים

 ולפני זה היא לא רצתה לצער אותי ולא סיפרה לי שהיא חולה מאוד -עד היום אני לא מעכלת את לכתה

רק בשורות טובות נורית אהובה

אוהבת אותך מאוד מאודדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדד

ממני מרים

תודה מרים על הסיפור של חברתך, זה באמת מדהים.

אין לי הסבר לדברים האלה.

אני עדיין שומעת את קולה של אמא שלי

מלא חיות וצחוק. קול חזק  בו אמרה לי,

די, החלטתי שאני צריכה לחיות.

היא חזרה על זה כמה פעמים, 

והניחה את ידי על בטנה, אני צוחקת, תרגישי את הצחוק.

היא לא זיהתה אותי, היא רק ראתה משהו מוכר.

ראייתה הייתה מוגבלת מאד.

זה היה הזוי...

כעבור כיומיים עצמה את עיניה ולא פקחה אותן יותר,

מורפיום טיפטף לה לוריד כדי שלא תסבול.

בת 103 נפטרה.

תודה מרים יקרה

מחבקת אותך ואוהבת אותך מאד

נורית.

תודה יקי יקר,

אני עדיין שומעת את קולה, עליז מלא חיות ועם צחוק בו

זהו, החלטתי לחיות, צריך לחיות... 

אחרי יומים עצמה את עיניה ושוב לא פקחה אותן.

המון תודה אלה יקרה.

נורית יקרה
יכולתי לדמיין את כל מה שכתבת כמו בסרט .  אולי כי קל לי באופן חזותי להרגיש.. הרגשתי שאני נסחפת אחר העצב, הכמיהה לחיים, המוות. . . 
כל כך מרגש, מלא בצער אך מהול בצחוק אמיתי של החיים .
כתיבתך מדהימה.
מרגישה בשיר זה את הנגיעה בטוב במיוחד שלא רואים הכל .. 
"היא לא ראתה את התמונה התלויה ..."  ואולי בזכות זאת ידעה רגע, אולי קטן, אבל של רצון גדול  אמיתי  ל-חיים. 
יהיה זכרה ברוך

מאיה

 

מאיה יקרה,

דבריך רגשו אותי. 

זה באמת היה רגע בלתי נתפס, כמו תמונה בסרט.

שוב תודה על דבריך.

תודה גדי ידידי.

דווקא אז כשהחליטה לחיות ביקר מלאך המוות. מצמרר שירך וכה עצוב 

המון תודה יום טוב ידידי,

צריך להודות שמלאך המוות היה סבלני 

הוא חיכה 103 שנים עד שלקח את אמא שלי אליו.