כבר שלושה לילות שאני ישנה בסלון, ישנה? נכון יותר יושבת על הספה מול הדלת פתוחה מוכנה לנורא מכל. לי לא ידפקו על הדלת, אני אראה אותם באים לפני שהם יספיקו לנקוש עליה, אני אספיק להבריח אותם בשאגות של דממה, טעיתם בבית, זה לא אצלי, זה לא יכול להיות!!!
בדיוק שהחיים נראים שהם מסתדרים, מתכנסים לאיזה מסלול הגיוני, שהלב כבר לפחות מספר חודשים דופק בקצב יציב, שהביטחון שהכל יהיה בסדר...ב12 בלילה מצלצל הנייד ומתריע על צו 8.
בתוך הכתובה מונח הסכם שנחתם על ידיו ממש בתחילתו של ההריון, הוא מסכים ומאשר לא ללכת למילואים (כולל צו 8) עד גיל שנה של כל ילד. גילי בת 8 חודשים ההסכם מחייב והוא לא מוכן להתחייב.
ואני בארטילריה כבדה מטיחה בפניו את כל ההשלכות של הפרת הסכם, הפרת אמון הסיכוי שביתו תתיתם מאב, חוסר התחיבותי בפניו לשמר את שמו וזכרו , וככל שהזמן שנשאר מתקצר כך הולכת ומתארכת המועקה, האיומים והחרדה, החרדה להשאר בלעדיו.
כאב האמון שנשבר מפלח את הלב ומצטרף לדקירות הכעס על הסיכון שהוא לוקח על עצמו והכל ביחד מתכדר לכדור ענק של פחד שמשתק.
לפני שהכל ישתתק ולפני שהוא יעלם אני מתפרצת עליו בכל כוחי מכה בו במילים ומכה בו באגרופים והוא סותם את אוזניו ומתגונן בידיו, מחכה שהזעם ישכח ושהלב ירגע והוא יוכל לתת חיבוק של אהבה.
אני לא מרפה וממשיכה להטיח בו את זעמי עד שהוא לוחש לי , גם אני מפחד ואז הכל מתפרץ החוצה ובכי בלתי נשלט עוצר את כדור הזעם הענקי.
הייתי אצל חברה כשהטלפון צלצל, מצידו השני של הקו הוא אמר, זהו אנחנו עולים, הטלפון לא יהיה זמין עד שנחזור. שוב התמלאו האגמים ועלו על גדותיהם, רגע מתי? לכמה זמן? אבל למה? איך?
כל השאלות נשארו יתומות, רק דממת הניתוק של הקו העידה על הצפוי לבוא.
איך מעבירים את הימים, את השעות את הדקות עד שאוכל לשמוע שהכל בסדר.
התקשורת, סיוטה הגדול של כל אם ו/או רעיה בישראל. גם כשמנסים להתנתק, החברים הטובים מיידעים:
ראית שהיו נפגעים? בגזרה המרכזית או המיזרחית? סדירים או מילואים? צנחנים? מטיל או מירי?
והכתב הגיבור נכנס לקרב ומראה לאם שבבית את הפחד בעיניו של החייל, את הבלגן ששם סורר, את המזל בו תלויים המשך חייה או את האובדן של אם אחרת לנגד עינה.
והכתב הגאה מוציא סיפור מצויין
שיעלה לעוד אם או אישה בלילה לבן.
אז הלילות עוברים מהאינטרנט לספה מול הטלויזיה ומשם המבט מלווה כל רעש ולחש שבחוץ בלילה הזה, האם זה צעדים, האם סתם כלבים נובחים ומה עושים עכשיו בלילה החיילים האהובים?
הוא שב מהקרב , כל גופו לידי אך לא עיניו. העיניים שלו חושפות בפניי את כל הזוועות שעברו עליו.
ב- 2 בלילה צלצל הנייד, אני כבר לא שם , אצור קשר מייד. והדקות עוברות , השעות חולפות ודממת אלחוט . ב- 6 בבוקר התקשרתי לרס"פ , האם הוא נפגע , מדוע הוא שב? האם חזרו כולם או שמע נפצע?
מתי כבר אוכל לנשום לרווחה?
מכת חום – זה הכל. הוא בסדר אפשר להתחיל לנשום. האויר נכנס מהאף ויורד דרך הגרון לריאות ועד לבטן. מאז לבנון לא היה שם אויר, רק ריק מאפיר.
אל תבואי- הוא אמר, אני הולך לישון , לנסות לשכוח את התופת, את הרעש, את הפצצות והיריות.
ואני חייבת לנסוע, לראות לגעת, להרגיש ולדעת שהוא חזר.
חיכיתי שעה, שעתיים ואפילו חמש ואז לקחתי את האוטו ועליתי על כביש שש.
מקווה שעד שאגיע החייל יתעורר ואולי ייזכר- בי, בגילי, בחיים לפני... אבל קודם כל לראות במו עיני
את האהוב שלי שחזר אליי.
הוא התקשר ב-14:00 ואני הגעתי לבסיס ב-14:10.
הוא שב מהקרב, כל גופו בזרועותי, כתפיו שפופות .
הוא שב חצי בגודלו , אך כמעט ובכלל לא בנשמתו.
הוא נדרך וקופץ מכל רעש קטן, אותי מציפה ומקיפה שתיקתו הדוממת בזעקות.
שנינו מחזיקים את הראש בחוסר אונים, הוא מהקולות שנכנסו ולא יצאו ואני מהשקט שממלא את האויר.
איך חוזרים ונפגשים , שני אוהבים משני הצדדים, איך מגשרים על הפערים?
החברים שלו עוד בפנים ועד שהם לא ייצאו, גם הוא בפנים, הגוף שלו בחוץ אבל הראש בפנים והעניים- חלולות.
הוא היה סופ"ש בבית. היה זוועה. לא כאן ולא שם. אני נקרעת בינו לבין גילי. רגשי האשם אוכלים אותי על כך שהוקל לי כשנסע ביום ראשון. החרדה מכניסה ללבנון שכחה ונשארה רק המועקה של האיש שיצא משם והחליף את בעלי. אולי כשייצאו חבריו הם יביאו משם את מה שהוא השאיר, יחזירו אליי את מי שהיה בעלי.
"אני לא מתאפקת ויוצאת אליך" – סימסתי לו ביום שחזר. הזלזול ניכר בעינו ובחוסר התגובה.
" אני לא מתאפק ונוסע לשדה התעופה- להביא חברים"- הוא סימס אתמול.
אני, כל מה שלא אכלתי עלה לי למעלה. הם עוד לא הגיעו, לא בטוח שיבואו, הם חברים ואני-
כבר היית חצי יום מעבר לגבול, כבר יצאת מבית החולים ואני אשתך- אבל כל זה לא נחשב במלחמה!!!
אל תבואי , אמרת!!!
אתמול רצית שאתרגש איתך, ולי רק כעס ועלבון היה. אבל עד 3 בבוקר דיברתי עם מיכל וניבה, ממתינה איתם עם גילי על הידיים לשמוע שבעליהן חזרו, כאילו אני ממתינה איתם לך. כאילו אתה זה ששב מהמלחמה. אולי באמת עכשיו תשוב?
