מהפרק הקודם:
בראש הדף נכתב התאריך. וגם השעה צוינה. 'זה היה אתמול... אחרי שענדתי לה את טבעת היהלום כמתנת יום השנה לנישואין המאושרים שלנו', הרהר בכאב ושוב הדמעות... אך הוא החליט להתגבר ולהמשיך...
פרק ב'
"רפאל, אהובי, אישי, בעלי וחברי הנפלא ביותר. אתה קורא כעת את המכתב שהשארתי לך, אך לפני שאספר לך מדוע עשיתי את מה שעשיתי, אני רוצה שתתחייב לי ולעצמך, שתמשיך בחייך! אני אבדוק מלמעלה ואשמח לראות שאתה מחפש אחר האושר והאהבה שלך ולא נשבר ומסתגר בעקבות מותי.
"אתה יכול לעבור דירה או להישאר כאן, אך אני מעדיפה שתעבור, כי עם כל רצוני שתמשיך בחייך... אל תעשה את זה על המיטה שלנו, כי אני אוהַב אותך גם מהעולם הבא. אז בבקשה, יהיה לי וגם לך קל יותר להתחיל במקום חדש.
"אתה בוודאי המום וכואב, כמו שאני מכירה אותך, כי אהבתך אלי ידעה תמיד רק עליות ומיום ליום דאגת להגביר אותה ולהתייחס אלי כאל אחת המלכות. לא החסרת ממני דבר ולא חסכת במילים ובמעשים להביע את רגשותיך כלפיי. ואני הייתי מאושרת איתך, אבל... רגע, אני בוכה...
"אבל רצה הגורל, ואת הנקבע אין להשיב. אתה בוודאי תחשוב שהייתי כל כך חלשה ונכנעתי מהר מדי מבלי לנסות להיאבק בגורל, אך אני מתחננת שפשוט תבין ותקבל את מעשי, כי לא רציתי שאתה תסבול את הסבל שלי, אני פשוט אוהבת אותך מאוד, ולא רציתי שתתעצב ותסבול...
"אתה זוכר, לפני שבועיים הייתי בקופת חולים, וכששאלת מה קרה? עניתי לך שהרופא אמר, "כנראה ווירוס". אני חייבת כאן להתנצל כי שיקרתי לך. האמת הייתה שהייתי בבית חולים ועשו לי ביופסיה לגוש בחזה. והתשובה הייתה חיובית סרטן ממאיר. לרגע לא חשבתי על עצמי. חשבתי רק עליך. מה יהיה איתך, מה זה יעשה לך, האם תוכל להתמודד...? כל השאלות האלה קדחו במוחי והגעתי להחלטה לקחת אחריות אנושית מתוך אהבתי אליך וליטול את חיי.
"לא היה טעם להיאבק או להתחיל טיפולים, כי נאמר לי, שנותרו לי שלושה חודשי חיים בלבד, כך שההתדרדרות תהיה מהירה והסבל והכאבים יהיו חזקים מיום ליום. לא רציתי לחוות את הרגעים האלה. אולי איראה לך פחדנית שוויתרה מהר מדי ומבלי לנסות אפילו להיאבק, אך מה שעמד לנגד עיניי, זה אתה. רק אתה. רציתי לחסוך ממך את הזיכרון הנורא של טיפול בי בזמן גסיסתי.
"אל תכעס, בבקשה. תזכור את כל הרגעים המופלאים שחווינו יחד בשלוש השנים שחיינו באהבה עזה ובלתי נשלטת. אהבה מטורפת מלאת הבנה וכבוד הדדי. אני רוצה שתזכור אותי יפה ואוהבת ולא מצטמקת וכואבת. תזכור את הלילות הנועזים שלנו, ובימים בהם נגענו בכל הזדמנות, אם בהסתר אם בגלוי. (כשהיינו ליד אנשים, היית מחטיף לי נשיקה מבלי שיראו, וזה דבר שסחרר את חושיי). אתה היית כל עולמי. מילאת את חיי שמחה ואושר שאין להם קץ.
"רפאל, אהובי, אני מבקשת... לא, אני לא מבקשת, אני מתחננת שלא תכעס עלי בעקבות חולשתי, ושתבין את מעשי. ואני מבטיחה לשמור עליך מלמעלה ולעקוב אחר אושרך, כי לא תהיה שמחה ממני אם תמצא אישה אוהבת אחרת במקומי.
"הלוואי ויכולתי לקבל ממך כעת חיבוק אחרון. חיבוק שהייתי לוקחת אותו איתי לעולם הבא, להראות ולהתגאות בך בפני האלוהים והמלאכים. והכוכבים. והירח המאיר, כמו שאתה הארת את חיי בלי תנאים.
"אוהַב אותך מכל מקום בו יבחר אלוהים לשכן בביתו את נשמתי וארחף מעליך בגעגועים.
"שלך, בדמעות אחרונות ובאהבה שלא תיגמר לעולם, אשתך דפנה".
רפאל פרץ בבכי. 'אני חייב לדבר עם הרופא הזה! איך הוא לא שכנע אותה לספר לבעלה על מצבה? מדוע הוא לא התקשר לשתף אותי? הוא חש שזלזלו בו וזה הרגיש לו כאילו הייתה בהתנהלות עם דפנה רשלנות פושעת, שהרי היה יכול לתמוך בה גם בזמן המחלה. הדבר החל לכרסם במצפונו ובתחושותיו.
הוא אסף את מפתחות הרכב ויצא מהווילה. ליד השער פגש בשכנה שהתעניינה בשלומו. הוא מלמל משהו לא ברור, ואמר ברעד ובכעס שהוא חייב ללכת.
"אבל.. לאן אתה הולך בשעה כזו?" תמהה ושאלה בדאגה.
"לדבר עם הרופא שלה! לדרוש תשובות!"
"אתה יודע מה השעה עכשיו? שמונה בערב! אין לך לאן ללכת כעת".
"לא שמתי לב.. אני מבולבל ומוטרד וכואב".
"אולי.. אולי אתה מעוניין...?"
"מעונין במה...?"
"לא נראה לי שאתה יכול להיות לבד בבית במצבך. אתה יכול לבוא לישון אצלינו, אתה יודע עד כמה בעלי אוהב אותך והוא ישמח לארח לך חברה. כך לא תהיה לבד ויהיה לך עם מי לדבר".
"תודה! אבל... אני מרגיש שאני צריך להיות לבד. אלך להתקלח, אנסה לישון ומחר אחרי ההלוויה אלך לדבר עם הרופא. תודה לך ומסרי ד"ש לבעלך", אמר וחזר אל הווילה.
במקלחת, דמעותיו לא פסקו לזרום עם המים. הוא דילג על חפיפת השיער, התעטף במגבת ויצא אל הסלון. אל הספה. אל המכתב. וקרא בו שוב ושוב ובכה חזק יותר ויותר.
'לא! לא! לא היית צריכה לעשות את זה! הייתי עושה הכול להעלים ממך את המחלה! למה? למה? למה...??'
הוא מזג לעצמו כוסית וויסקי ולגם בבת אחת. ועוד אחת. אחרי הרביעית הוא נזרק על הספה וממש קצת לפני שהגיע הבוקר, נרדם.
השמש הזורחת לא ממש חייכה אליו. עיניו העייפות לא שבעו דמעות גם מתוך שינה. במקלחת הוא ניסה להתרענן מעט וראשו היה כבד. הוויסקי המשיך לערפל את חושיו. הוא טלטל חזק את ראשו מצד לצד, למעלה ולמטה בעוצמה ושפתיו השמיעו נהירות בצלילים מקפיאי אוויר. אחרי המקלחת הוא החל לשלוח מסרונים לכל המשפחה ולחברים על מועד ההלוויה.
את ההספד שכתב לרעייתו האהובה, לא הצליח לקרוא וכוחותיו נטשו אותו. פעמיים הוא התעלף לעיני הקהל שבא להיפרד מדפנה. אחיו, אריק וגיסתו סיגל, אחזו בו והושיבו אותו על כיסא פלסטיק. נשימתו הייתה כבדה ועיניו האדומות לא חדלו לזלוג.
"לא עכשיו, אחרי ה"שבעה" תלך לברר הכול עם הרופא. אתה חייב להישאר כעת בבית", אמר לו אריק, כאשר ביקש ממנו להסיע אותו למרפאתו של הרופא.
הוריה ואחותה של דפנה ישבו עם רפאל בביתו. חברים רבים ובני משפחה הגיעו במהלך השבוע לנחם, אך ליבו של רפאל, כמו קפא, לא התעודד ולא התנחם. הוא נשבר. הוא התמוטט. אך בקושי הסכים להכניס פת אל פיו. "רק מים", לחש בשארית כוחותיו.
"אתה חייב להיות חזק! אתה לא יכול להרוג את עצמך!" גערה בו אמה של דפנה. "היא הייתה בתי. ולאבד בת בגיל כזה צעיר, זה לא קל. בכלל... שהורה צריך לקבור בת... שמתה כנראה מדום לב... גם לי זה כואב, אבל אתה צעיר וחייב להמשיך את חייך! דפנה לא הייתה רוצה לראות אותך במצב הזה!"
רפאל לא שיתף איש על המכתב שמצא. הוא לא רצה שדפנה תיקבר מעבר לגדר.
מוחו נפתח. הוא החל לקלוט את הנאמר לו ושינה את הלכות התנהגותו. חייך יותר. הודה למנחמים. התחיל לאכול. ואפילו הצליח לצחוק מעט.
בסיום ה"שבעה", לאחר שכול היושבים התפזרו לביתם, רפאל נותר בבדידותו ובכאבו. הוא פשט את בגדי האבל, שגם הם היו מונחים על גופו בהתאמה רבה, נכנס למקלחת ושטף את כל הדמעות שעדיין נותרו מתחת לריסי עיניו. הוא התלבש ויצא לסלון. אריק וסיגל, שנותרו עדיין בביתו, יעצו לו קודם להתקשר אל הרופא ולקבוע תור, ולא להתפרץ כך בפתאומיות אל מרפאתו.
הפגישה נקבעה. "בעוד יומיים", לחש להם רפאל.
"יופי. החשוב הוא שתהיה רגוע. אל תלך לשם כשאתה עטוף כעס ועצבים. אני חושב שאולי כדאי..."
"מה... מה כדאי...?"
"שאני אבוא איתך לפגישה", קבע אריק.
רפאל הסכים והודה לו.
את היומיים האלה, עד לפגישה עם הרופא, העביר רפאל במתח רב ובדמעות לא מעטות. הוריה של דפנה הציעו לו לבוא להיות איתם בביתם עד שיירגע, אך הוא סרב בעדינות. "אני חייב לנסות להתגבר ולהתמודד. אני חושב שלבד אצליח יותר", אמר והודה להם.
את הלילה עשה בערנות כמעט מלאה, ובמהלך היום ניסה להתחזק והצליח לנמנם עד שעת הצהריים.
למשרד שלו, בחברת ההייטק המצליחה שבבעלותו הוא עדיין לא חזר, אך השיב רק לטלפונים חשובים שדרשו את החלטתו בעניינים חשובים ודחופים. הצוות במשרדו היה מגובש ומיומן ונמנע מלהטריד אותו בקטנות. גם ביום שלפני הפגישה עם הרופא, הוא הצליח עוד קמעה להתאושש. גיסתו דאגה לו לתבשילים והא אילץ את עצמו לאכול. את הלילה השני של אחרי ה"שבעה", נדמה היה שעבר ביותר נינוחות. הוא נרדם לכמה שעות והתעורר רענן ומוכן לפגישה.
"תנהג אתה", ביקש מאריק.
אריק התניע את הרכב והם נסעו למרפאתו של הרופא. רפאל הביא איתו עותק מהמכתב שדפנה השאירה באגרטל שנשבר. הנסיעה עברה עליהם כמעט בדממה. רפאל נדמה כטרוד במה שעלול להתרחש במרפאה. פרט לבקשתו של אריק שהתחנן אליו שיהיה רגוע בשיחה, לא נאמר ביניהם כמעט דבר...
המשך מחר...
