אילן התגלח בקפדנות, שם על עצמו בושם של שאנל וחייך. הוא כופף ויישר את ידו הימנית כמה פעמים כדי להראות למראה את שריר-הזרוע של הגבר האמתי. האצבע המורה של ידו השמאלית עשתה לבבואתו במראה סימן "אתה רואה!" גיחוך מרוצה כיסה את פני הבבואה שהביטה בו בחזרה. 'יהיה לי לילה נהדר היום', הוא חשב בסיפוק רב כאשר ליקק את שפתיו היבשות.
אחרי מחשבה קצרה הוא הניח את כף ידו הקמוצה לפני הפה, נשף לתוכה ומיד הריח את האוויר שיצא מפיו. 'המם' קצרצר הביע, שלמרות שלא יצא ריח רע מפיו, זה לא אומר שאי-אפשר לשפר את המצב – הוא פתח את דלת ארון הגילוח ולקח סוכריית מנטה קטנטנה. אחרי עוד מבט בוחן במראה ויישור שלושת השערות שזזו ממקומן בזמן הפגנת גבריותו, הוא הסכים עם עצמו שהוא נראה מושלם להערב ואפשר לצאת מהבית.
~*~
חנה הסתכלה על הקמט מעל הלחי השמאלית, או שאולי הוא בעצם נמצא מתחת לעין? היא ניסתה להחליט איפה הוא באמת נמצא ובאותו זמן לקחה מעט קרם והתחילה לשפשף אותו לתוך הקמט. אחר-כך היא עיסתה אותו. הילד הרע נעלם. חנה נאנחה – מיום ליום הליך העלמה הזה לקח יותר ויותר זמן.
אבל אז מחשבותיה עפו שעתיים קדימה ולמרחק של חצי עיר מביתה. היא במיטה. עם כוס יין לבן בידה הימנית. לא, יין אדום ובידה השמאלית, כי המרפק הימני על הכרית וכף ידה מתחת לסנטרה. האצבעות שלו נוגעות בעדינות בה והיא מקבלת את זה כסימן לשים את הכוס בצד... או!...
~*~
יהודית החליטה לנוח ולהעביר זמן עד הלילה בקריאת ספר. היא בחרה אחד עם סיפורים קצרים. מי הסופר, לא היה איכפת לה בכלל - בביתה לא היו סופרים לא טובים, לכן היא ידעה שבטוח תהנה.
במקפיא היא מצאה רק קופסת גלידה אחת. יהודית לקחה את הכפית האחרונה ממנה וזרקה את הקופסא הריקה לאשפה. בארון במטבח היא מצאה חפיסת שוקולד סגורה ולקחה אותה לחדר שינה.
פתאום טלפון השתעל והתחיל לילל בנחישות. יהודית ענתה בשקט, הקשיבה, ואחרי כדקה חייכה ואמרה, "אז תבוא. אני אהיה כאן.”
האצבעות שלה שיחקו במשך זמן מה על העטיפה היפה של השוקולד, במחשבה על התענוג האין-סופי המוחבא בפנים, אבל לבסוף בתנועה החלטית היא דחפה את החפיסה הצידה וקמה להתלבש לקראת בואו של האורח.
~*~
מיכאל הגיע לעיר לפני שעתיים. הוא לא הכיר אף אחד כאן. לחזור למלון, זו הייתה אפשרות, אבל מאוד משעממת. הוא התקשר למנחם, שאתו הכיר עוד מבית ספר וביקש ממנו כמה המלצות.
בהתחלה חברו לא רצה לדבר, אבל אחרי שאשתו יצאה מהחדר, הוא נתן מספר טלפון. עכשיו מיכאל הרגיש יותר טוב. הוא חייג וחיכה. וזה היה שווה, אם לשפוט לפי הקול בצד השני של הקו.
'זה יהיה לילה מעניין', חשב מיכאל ונופף למונית.
~*~
הלילה היה אמור להיות מעניין עבור הרבה אנשים.
אבל בשעה עשר, הטורבינה הראשית של תחנת חשמל מרוחקת החליטה שחם מדי כדי לעבוד ואחרי מופע זיקוקים מרהיב עצרה לגמרי בפעם הראשונה בחייה.
כמה רגעים יותר מאוחר, טורבינה אחרת, זועמת שכל העבודה נפלה עליה, החליטה להתחיל בשביתה איטלקית – היא הסתובבה כרגיל אבל מוליכים שלה הותכו מחום בכל כך הרבה מקומות שהתחזית בקשר להפקת חשמל ממנה בזמן הקרוב הייתה שלילית לגמרי.
לאט-לאט כתם שחור של לילה חדר לתוך העיר וכיסה אותה שכונה אחרי שכונה. פה ושם הופיע אור צהבהב של נר, אבל רוב הבתים נבלעו בחושך הכול-יכול.
בעשר ושבע דקות, העיר חזרה מאות שנים לאחור, לזמנים שלפני תקופת החשמל.
~*~
נהג המונית לא היה יכול למצוא את הכתובת בחושך ומיכאל עישן סיגריות זולות בשרשרת וחשב על הערב המבוזבז.
חנה התחילה לצעוק בהיסטריה – היא הייתה יותר מדי מפוחדת להיתקע לבדה במעלית החשוכה.
אילן לא היה יכול לפתוח את הדלת החשמלית של ביתו וקילל את האדם שהתקין אותה. אחרי שהוא נזכר שזה היה הוא עצמו, שהזמין אותה לאחר הגל האחרון של פריצות בשכונה, הוא החל לנסות לחרר את הקיר, בהתחלה עם אגרופו ואחר כך עם הראש שלו, בלי לחשוב בכלל על כך, שהוא פורע את תסרוקתו המוקפדת.
ליהודית לא היה אכפת יותר מדי. היא מצאה בחושך את השוקולד, פתחה את העטיפה באיטיות, כאילו היא מפשיטה את בן-זוגה שלא הגיע, והתחילה ללקק את הרבועים המרירים, אך באותו זמן גם כל כך מספקים.
