"אימא,אמרת אתמול שאדון מלך דיבר עם אדון סופר. מי זה?"
"מר סופר הוא זה שכתב את הסיפור על המלך."
"ולנו גם יש סופר?"
"את רוצה לשאול האם מישהו כתב את מה שקורה איתנו?"
"כן."
"אולי. אני לא יודעת. אם אנחנו בסיפור, אז אולי יש גם הסופר."
"ואם אנחנו לא בסיפור? איך אנחנו יודעים אם אנחנו כן או לא?"
"אני לא יודעת, יקירתי."
"אבל אימהות יודעות תשובות לכל השאלות."
"לא תמיד, נירית."
השקט היה כבד מאוד, ואימא החליטה להסביר.
"את מבינה, נירית, אימא יודעת הרבה תשובות, אבל לא את כולן. איש אינו יודע הכל."
"לא?"
"לא."
"אבל את יודעת הרבה?"
"כן."
"אני אוהבת אותך, אימא!"
"ואני אוהבת אותך, ניריתוש!"
אחרי שלוש דקות של נשיקות וחיבוקים, נירית הדפה את אימא שלה ואמרה:
"אבל זה לא אומר שאת לא תמשיכי לספר לי את הסיפור על הדרקון."
"כמובן. תקשיבי:"
>~~~~~~
המלך רכב, ודן הלך ביער במשך שעות רבות. המלך התעייף מאוד.
"דן, ייקח לנו עוד הרבה זמן עד שנמצא את הדרקון?"
"למה אתה שואל את זה?"
"אתה מבין", המלך רצה לומר שהוא עייף, אבל חשב שעדיף להגיד משהו אחר. "ילדים רוצים לראות את הדרקון."
"מה?"
"נו, אתה יודע, אני מספר את כל מה שקורה לנו למלכה שלי, והיא מספרת את זה לילדים."
"רגע! למה אתה מתכוון כשאתה אומר שאתה מספר למלכה שלך?"
"כל מה שאני מתכוון, שאני מוציא את הטלפון ומדבר אתה."
"מה? לך יש טלפון ואתה אפילו לא ספרתה לי על כך?"
"אני לא חשבתי שזה כל כך חשוב."
"כן, אתה צודק. אתה מדבר עם אשתך, וזה חשוב. ואני צריך לבדוק שהכול בסדר עם אחותי, האם היא נסעה לבית החולים כדי ללדת, וזה לא חשוב."
"לא ידעתי על אחותך."
"בסדר, אין לי אחות. אבל הייתה יכולה להיות. וזה היה יכול להיות חשוב מאוד."
"סליחה."
דן עשה פרצוף כאילו הוא נעלב, אבל למרות זאת הוא סולח לפיטר.
"חכה רגע!" המלך הביט בחשדנות על דן. "למה אני צריך להתנצל? לא עשיתי לך שום דבר רע."
"אבל יכולת."
"יכולתי לא נחשב".
"כמובן שנחשב".
"לא, 'יכולתי ' לא נחשב בכלל."
"בטח שנחשב. כלל וכלל נחשב".
הוויכוח נמשך ונמשך, גם כאשר הם עשו זאת בצורה מכנית, בלי לחשוב על המלים. אבל למלך נמאס מזה והוא החליט לשנות את הנושא.
"טוב, אז ככה - המלכה שלי אמרה לי שיָפַפַפָה וארטור רוצים לראות את הדרקון היום. לא מחר, היום."
"למה לא סיפרת לי על זה קודם?"
"למה? למי אכפת? למה זה יכול להיות חשוב?"
"היינו יכולים להגיע אל הדרקון הרבה יותר מהר."
"מה זאת אומרת?"
"ובכן, אני מכיר דרך קיצור".
"אז למה אתה גורר אותי כל כך הרבה זמן ביער הנורא הזה?"
"חשבתי שאתה נהנה להיות איתי."
"קח אותי מיד אל הדרקון!"
הנימה שבה המלך אמר את זה הייתה כל כך גבוהה ומאיימת שהיא הפחידה את כל הציפורים שהיו על העצים לידם.
במשך חצי דקה פיטר ודן לא יכלו לדבר, כי הציפורים עשו כל כך הרבה רעש שאי אפשר היה לשמוע את מה שאומרים.
אבל אחרי כדקה הם שמעו:
"תשתקו! שקט!" קול חדש בא מן היער.
המלך נפל על גבו מרוב פחד.
"מה זה?"
"פיטר, תירגע. זה רק ג'וני."
"ג'וני?" שאל המלך, לאט לאט הוא התחיל להירגע.
"כן."
"מי זה ג'וני?"
"ג'וני הדרקון."
"מה?"
ג'וני, ידיד שלי. הוא דרקון. אבל הוא גם ידיד שלי. בקיצור,ג'וני הוא חבר שלי דרקון. הבנת?"
"אתה רוצה להגיד שכל הזמן הזה חיפשנו את החבר שלך?"
"כן."
"למה לא סיפרת לי מיד?"
"היית מאמין לי?"
המלך פתח את פיו. סגר אותו. פתח. סגר. הוא המשיך להתנהג כמו דג מחוץ למים, פותח וסוגר את פה.
"פיטר! מה קרה? צא מזה! תגיד משהו."
"אני שונא אותך. אתה פשוט... פשוט..." המלך היה משכיל מדי להשתמש במילים גסות. הוא חיפש משהו אחר. אבל רק מילים רעות באו לו לראש.
"פיטר. אני פשוט... אתה יודע מה, הכל בסדר. שכח מזה. אנחנו כאן."
המלך נכנס לקרחת היער. שם, מצד שמאל, ניצב הדרקון והביט אליהם.
"הוא לא כל כך מפחיד."
"ולמה הוא צריך להיות מפחיד?"
"חשבתי שמישהו שאוכל בנות חייב להיות נוראי."
"אבל ג'וני לא אוכל הבנות. הוא מעדיף את הדשא."
"דשא?"
"כן, כמובן. דרקונים רבים אוכלים עשב. הם יכולים לאכול גם אנשים, אבל מעדיפים את הדשא. האם אתה רוצה שג'וני יתחיל לאכול בנות?"
"לא. מה אתך. כמובן שלא. אבל אני רוצה להבין, אתה אומר שבת שלי בטוחה?"
"כן, והיא מעולם לא הייתה בסכנה. אולי רק כאשר האיכרים שלך רצו להרוג אותה, לפני שתמסור אותה לדרקון."
"אני מרגיש טוב יותר."
"אני שמח בשבילך."
*****
"אז, דן, זה סוף של הסיפור?"
"בשום פנים ואופן לא!"
"אבל הדרקון לא מסוכן. זה אומר שאני יכול לחזור לממלכה שלי."
"זהו זה שלא. יש בעיה – שכן שלך שמע על הכוונתך להרוג את הדרקון. הוא היה בטוח שהדרקון יהרוג אותך ולכן החליט לתפוס את הממלכה שלך ולהפוך אותה לשלו."
"רגע, דן. מאיפה אתה יודע את כל זה?"
"מה, אתה חושב שכאן, ביער, אנו חיים כמו ביער? לא קוראים עיתונים ולא שומעים רדיו?"
"אה, לא ידעתי שיש עיתון ורדיו ביער."
"האמת שאין. סתם אמרתי שלא תחשוב שכל מי שגר ביער הוא בור-עם."
"אז אם לא קראת בעיתון וגם לא שמעת ברדיו, אז איך בכל זאת אתה יודע מה קורה אצלי בבית."
"ציפור קטנה לחשה לי את זה באוזן."
"איזו ציפור? למי אתה מתכוון."
דן הכניס שתי אצבעות לתוך הפה ושרק. אחרי כמה רגעים ציפור קטנה עפה אליו מבין העצים, ירדה אל כתפו, התכופפה אל אוזנו והתחילה לזמר משהו לתוכה. דן נד את ראשו כלפי הציפור ואמר, "הציפור הזאת לחשה לי. בכל מקרה, מה זה משנה מאיפה אני יודע. מה שחשוב שהשכן יגנוב את ממלכה שלך, אם לא תעשה כלום."
"אבל יש חוקים נגד זה."
"זה נכון, אבל הוא לקח את עורכי הדין הטובים ביותר, (ועורך הדין הטוב ביותר, בשפה שלו, זה בעצם שקרן הכי גדול), והם שכנעו את שופט בבית משפט הבין-ממלכתי בהאג שישקול למסור את הממלכה שלך לשכנך."
"אבל זה לא הוגן."
"אני יודע. עם זאת, אתה חייב להילחם כדי להחזיר את הצדק בחזרה."
"איך אני יכול לעשות את זה?"
"אתה יכול לאפשר לג'וני לסייע לך".
"מה ג'וני מבין במשפט? איך הוא יכול לעזור?"
"הא!, אז אתה לא יודע שג'וני היה תלמיד ראשון בפקולטת המשפטים באוניברסיטת "היער השחור"? הוא עורך דין מעולה. אם מישהו יכול לעזור לך, אז זה בהחלט ג'וני."
"טוב מאוד. אבל נדבר על זה מחר, כי אני עייף מדי."
~~~~~~>
"אימא, את אומרת את זה כי את חושבת שאני עייפה. אבל אני לא."
"ובכל זאת, נירית, את חייבת לישון עכשיו – כבר מאוחר מאוד".
"טו-ו-ו-ב, אני מסכימה-ה-ה. לילה טוב".
"לילה טוב".
